[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דיקי סמבן
/
סוזאנה היקרה

סוזאנה היקרה!

המון זמן כבר לא כתבתי לך, ואני מרגיש את זה בעיקר כשאני מתחיל
לחשוב על כמות הדברים שהתרחשו מאז הפעם האחרונה שכתבתי לך, או
דיברנו, או משהו בכלל. קרו כל כך הרבה דברים, ובזמן כל כך קצר,
שאני לא יודע איך להתחיל לחשוב על לספר לך אותם. הכל מסתבך לי
בראש, כל החוטים הופכים לפקעת סבוכה של מחשבות, ואני מתקשה
להתיר אותה הרבה יותר מאשר התקשיתי ליצור אותה. אולי כדאי
להתחיל לספר, ואם כבר אז עדיף מההתחלה, ואז תביני בדיוק למה
הכוונה שלי, ולמה אני עצמי לא יודע מה לחשוב על כל הדברים
האלו.
הכל התחיל כשנסעתי לבקר את ימית, ידידה שלי מהוד-השרון שנהרגה
לפני שנה בתאונת דרכים. "ידידה" היא מלה חסרת-משמעות, בעיקר
כשאתה מנסה לתאר בה מישהי שהיא בדיוק כמוך - אבל בנקבה. כמוני
היא אהבה לטייל ולהסתובב בכל מקום, עם תיק גדול על הגב. כמוני
היא אהבה לחטט בספרים ישנים ולמצוא שם דברים שאף אחד אחר לא
הכיר, ואחר-כך לקשר את כל פריטי הידע הזה. התאונה שלקחה אותה
היתה ממש נוראה - נהג פגע בה בזמן שחצתה את הכביש, ואחר כך
פשוט נסע ונעלם. פגע וברח. לעולם לא ידעו מיהו. אחרי השתיקה
המעיקה בסלון עם המשפחה, מבטים נוגים ומשפטי-התנצלות שבורים
וחסרי-משמעות, עליתי לחדר של ימית. העדפתי להיות מוקף באשלייה
שהיא עוד מעט מגיעה. הדברים המסודרים כאילו רק ממתינים לבעליהם
שייקח אותם, הארון עם הבגדים שהכרתי והתרגלתי לראות על ימית,
המיטה המסודרת, שנושאת בקפליה הנסתרים את תבנית-גופה...
מתחת למיטה, במקום שבו הכיסוי פוגש את השטיח שעל הריצפה,
גיליתי מחברת גדולה עטופה בצבע כהה. היומן של ימית, במקום
הקבוע שלו. עוד מעט היא תבוא, תשתרע על המיטה, תושיט יד אל
הריצפה, תקח משם את המחברת ותתחיל לרשום בה.
"6 לדצמבר. היום יניב בא לבקר אותי. הוא ישב למטה דקות ארוכות
ודיבר עם אמא ואבא, מה שבכלל מוזר, כי אבא ואמא לא התראו כבר
המון שנים, לפחות מאז שאבא כבר לא עובד ב"שלוותא".
אבל הערך הזה לא יוכנס לשם לעולם. בלי לשים לב כמעט, הידיים
שלי נכנעות לסקרנות שלי, התחלתי להפוך בדפי היומן. אני תמיד
ידעתי הכל עליה - עם מי יצאה, את מי לא אהבה, מה תכננה לעתיד
ומה אמרה להורים שלה שהיא מתכננת לעתיד... ולמרות זאת היא
לעולם לא נתנה לי להציץ אל תוך המחברת הזו, שבה סיכמה את חייה
וחקירותיה בשורות מסודרות בעט כחול.
"6 לדצמבר, אבל לפני שנתיים - ימית בסוף התיכון, שקוע עד מעט
לתלתליה השאטניים בעבודת-גמר בבית-החולים שלוותא - "הארגז שד"ר
שולמן אמר לי שהוא מכיל רק מסמכים ישנים ולא מעניינים, הוא
מעניין מאוד. קראתי היום עותקים מצהיבים ומכחילים של סיכומי
טיפולים של יונה וולך, המשוררת המפורסמת. מתברר שכל השמועות
היו נכונות - LSD, טיפולי "ייצוב אישיות לפי שיטת ראדביץ'",
הכל. יש כאן איזכור לטיפול מוזר ב"מכשיר ייעודי". הבעיה היחידה
היא שאני לא יכולה לצלם את החומר, או אפילו לסכם בכתב, כדי
שד"ר שולמן לא יגלה שאני יודעת את זה. זה אמור להיות מהסודות
המוסתרים ביותר של בית-החולים הזה - ולמרות זאת הקופסה האת
מסתובבת לה בספריה כאילו שהמקום שלה אינו כאן, אלא באיזה
ארכיון שלעולם לא ייפתח".
"8 לדצמבר. היום קראתי סיכום ביקורו של ראש האגף לתכניות
מיוחדות, א"ד כלשהו (מה גורם לאנשים האלה להסתתר תחת
ראשי-תבות?). הוא 'בדק את המטופלת, אישר את דרכי הטיפול
הננקטות, וברך על ההתקדמות בפרוייקט'. מי זה האיש הזה? איפה
אפשר לברר עליו?".
לאט לאט, מקריאת הרשימות המקוטעות שהרכיבה ימית מהזכרון שבו
נרשמו עקבות המסמכים שקראה, הצלחתי ליצור תמונה כלשהי, מטושטשת
והזויה, של מה שקרה שם, כשהמשוררת, רדופת פחדים, דמיונות
וצורות שנוצרו רק בנפשה הלא-שגרתית, הגיעה לבניין המרובע
והאדיש הזה, בלי ידיעתם של בני-משפחתה וחבריה. החלקים המוזר
ביותר היו אודות החזיונות והמראות הסתומים שחזו עיניה של יונה
כאשר טופלה בחומרים הכימיים הגורמים לאנשים אחרים להיכנס למצב
חלומי, והוקרנה עליה קרינה מ"המכשיר הייעודי" המסתורי. והכל
קרה תחת עינה הפקוחה של איזו סוכנות ממשלתית עלומה - שוב ושוב
ימית כותבת על איזכורים של האנשים ששמם הוא בעצם ראשי-תבות,
המפקחים על הכל ובעצם כל הטיפול הוא באישורם. מתחת לסף המודע
של כולנו, התחלתי להבין, מתרחשים להם דברים שאפילו המחשבה
עליהם הופכת את כל מה שידעתי על אנשים ומה שמניע אותם.
כל זה היה נשאר סיפור מרגש ומוזר שקראתי כשביקרתי את הידידה
המתה שלי. אבל לפני יומיים, קיבלתי הזמנה למסיבת הבי מטאל
שעושה חבר טוב שלי (אלעד, את מכירה אותו - החבר המזוקן שלי
שהיה איתי כשביקרתי אצלך בקיץ שעבר). הסתכלתי על ההזמנה, עליה
מודפסת תמונה מחרידה למדי כראוי למשהו ששם המטאל מתנופף מעליו,
ושם כתובה מילה אחת, שמה של המסיבה: קתולו. גיבוב אותיות
חסרות-פשר, קשות לביטוי שתחושת זרות וחשש נודפת מהם. אפילו
המחשבה על השם הזה מקפדת את העור ומטרידה את המחשבה. יודעי
מטאל לא יטעו ויקשרו את השם לשיר של מטאליקה, CALL OF KTULU,
ואולי לשיר אחר של CRADLE OF FILTH - אבל רצף האותיות
חסרות-הקשר האלו, קריאה מרוחקת מספרים שכבר שנים לא קראתי בהם
בגלל הכיוונים הלא-בריאים אליהם לקחו את מחשבותיי, ראיתי את
המילה הזאת לא מזמן. המבט בהזמנה, ובשם המסיבה, החזיר אותי אל
הדפים הכתובים בצפיפות בכתב-ידה המסודר של ימית. קתולו היה אחד
השמות שפלטה המשוררת שדעתה הגיעה אל מעבר לגבולות התפיסה
האנושית, בשיא השפעתם של הסמים והמכשירים המדעייים שהפעילו
עליה אנשי-הממשלה המסתוריים, בעלי המניעים הלא-ברורים. באיזו
דרך הבינו המפקחים על הניסויים את השם הזה ופירשו אותו, ואת
המציאות הנוראה המסתתרת מאחוריו, אני לא יודע. אבל הקשר היה
ברור וחזק יותר מדי. אותו השם, אותה הישות הנוראה שאת שמה
העירה, בחוסר-ידיעה על-אנושי, המשוררת המיוסרת כאשר מוחה לא
היה בשליטה שלה אלא בשליטה של אנשים אחרים, שהפציצו אותו בסמים
ובקרינה - אותו שם עומד מעל מסיבה המתרחשת בעיר שלי, ועוד מחר.
והסמים, אותם סמים שבשנות השבעים היו אוונגרד ניסויי, שרק
מדענים עקומי-מחשבה ומומחים לדברים שאף אדם לא צריך להתמחות
בהם, הם היום דבר נפוץ, בכל מסיבה רואים אותם, וכל אדם לוקח את
הכדורים שבהם מוזרק הקוקטייל המסוכן ההופך את המחשבות
לזרמי-תודעה בלתי-נשלטים וחופשיים.
דלתות נסגרו ונפתחו בתודעה שלי, סימני אזהרה תת-הכרתיים ריחפו
למעלה. לא ידעתי מה קורה עדיין, אבל הבנתי ששום דבר טוב לא
יכול לצמוח מהקשר הזה. הייתי אחוז תאבון-חקירה, אבל גם פחד ממה
שאגלה. אני לא יודע למה רעדתי בדרך למחסן הנטוש שבו נערכת
המסיבה. מה ציפיתי למצוא שם, איזה רמז שיוכיח לי שהקישורים
האלו שעשיתי, כשישבתי בבית עם היומן וההזמנה, הם רק טעות
מקרית, צירוף מחשבות אקראיות המסתמכות זו על זו.
הגעתי למחסן, מבנה גדול וחסר-אופי בין מבני-תעשייה מפויחים
ועייפים אחרים. מחוץ למחסן חנתה משאית בודדת, בלי סימנים או
כתובות שימשכו את עיני עליה יותר מדקה. הקירות המרוחקים של
המחסן נפערו לפני, כמו מערה ענקית שבה התגוררו בעבר חיות-פרא
שגודלן עובר את גבול המבט והדמיון האנושי. ראיתי את הרחבה,
שמחר תהיה מלאה בגופות המתפתלים של אנשים שהמוזיקה והסמים
חישמלו את התודעה שלהם. ראיתי את המעקים, שאנשים נתלים מהם,
אחוזי דחף-התאבדות פרימיטיבי שאינו נשלט עד ממש לפני השניה
האחרונה, שבה עוצר אותו שיר חדש מעמדת ה-DJ, היכל הקודש של כל
המסיבה, שבו יושב הכהן הגדול השולט במחשבותיו על מאות האנשים,
שהגיעו לכאן בדיוק כדי לממש את השליטה הזאת, כדי לשלול מעצמם
כל שליטה על מעשיהם, לתת לכמיקלים להרגיע ביד שלווה את
מחשבותיהם, ולצלילים להורות להם לעשות את המעשים חסרי-הפשר
ביותר שאפשר להעלות על הדעת. וראיתי גם מתקנים לא-מוכרים, גם
לעין שראתה כבר מסיבות ומועדונים, מיתמרים כמו זוג קרניים
מלבניות משני צדי עמדת ה-DJ. לא רמקולים, לא מנורות, לא
אפקטים, וגם לא מתקני עשן. משהו אחר, משהו שלא יכל להיות חלק
מהציוד הרגיל או הלא-רגיל למסיבה, משום שהוא היה משהו אחר.
הבנתי זאת מייד. אלו מתקני השליטה של ראדביץ. בדיוק מתקנים
כאלו תוארו בניירות המצהיבים מלפני עשרים שנה, שמהם רשמה ימית
את הרשימות שלה לפני שמכונית שלא אותרה פגעה בה וסיימה את
חייה. שום מחשבה, אפילו המזעזעת והלא-אנושית ביותר, לא יכולה
להביע את מה שיקרה כאן מחר, כאשר מאות חוגגים, סמים שוללים
ממוחם יכולת תגובה, השם הנורא של קתולו במוחם ובדמיונם,
והדברים המחרידים האלו, פרי ידיהם של מדענים חסרי-פניות, שבנו
את הדברים האלו כדי לחולל משהו שהם בעצמם, ואולי גם לא אנשי
הממשלה שהתחילו את כל זה , יכולים לעצור או לדעת לאן יוביל.
שלפתי פלאפון, נחוש להתקשר לאלעד, לשאול אותו מי הספקים שאיתם
דיבר על המסיבה, לנסות להבין מי האנשים המסתוריים שמימנו את
המסיבה, שעוזרים בטוב-לב לא ממש ברור לקיים מסיבה, שכל מטרתה
להעיר את סצנת המטאל הרדומה. לא טוב-לב מניע אותם, אלא משהו
אחר, הרבה יותר נורא. אבל לא הספקתי להתקשר.
יד כבדה נחה על כתפי. הסתובבתי, וראיתי מולי ארבעה גברים,
כבדי-גוף וחמורי-סבר. בקושי ראיתי את פניהם באור החמקמק שבתוך
המחסן. אבל את הגושים הקשים בכיסים של השניים הקיצוניים, לא
יכולתי לפספס.
"הכל בסדר?" שאלו אותי..
"כן... אלעד שלח אותי.... לבדוק שהכל כאן בסדר... מה...
אתם....", יד מהססת הצביעה לעבר המתקנים שבבירור לא שייכים
למועדון ערב מסיבה גדולה.
"אתה יודע מה הדברים האלו?"
לא עניתי. לא ידעתי מה לענות, או למי. משום-מה המחשבה היחידה
שעברה לי בראש היתה ע מה חשבה ימית שניה לפני שפגעה בה המכונית
ההיא.
"אנחנו יודעים מה זה. הכל בשליטה. אל תדאג. לך הביתה".
"מי אתם?"
"אנחנו מ'מעוף', המחלקה המדעית של משרד הביטחון. אנחנו יודעים
על הדברים האלו, ואנחנו נדאג להוריד אותם. יהיה בסדר. לך הביתה
ואל תספר לאף אחד את מה שראית כאן"
יצאתי משם, ונסעתי חזרה הביתה, מנסה לרוקן את הראש ממחשבות.
פתאום לא שינה לי מי האנשים האלו, פתאום לא שינה לי אם הם גילו
את המזימה ובאו לעצור אותה בשניה האחרונה, אנשים טובים מתוך
המערכת שבאו להציל אותנו מהנבלים שבה, או שלהפך. היד המרגיעה,
הקול החזק, והאקדחים המוסתרים שכנעו אותי. חזרתי הביתה, להסתכל
על השעון, לספור את 12 השעות שנותרו עד המסיבה, ולקוות שום דבר
מהדברים שאמורים בוודאות להתרחש, לא יתרחשו. אין סיכוי שאני,
האחד, בעל הידע שלא אמור להיות לו בכלל, יוכל לעשות משהו. אני
כותב לך את זה, כדי לשכוח שבכלל ידעתי משהו על העניין הזה.
תעשי עם זה מה שאת רוצה. עד שיגיע מכתב התשובה שלך, כולנו כבר
נדע איך נגמרה מסיבת המטאל הזאת.

כתבי מהר, סוזאנה. מזמן לא שמעתי מה שלומך, והאמת היא, שאני
מתגעגע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הייתי באמסטרדם
עישנתי נאפס
היה סוטול פראי

ז'יגו החמור
אבל לא עד כדיי
כך


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/12/00 4:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיקי סמבן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה