פעם לא הייתי מבין את זה.
פעם לא הייתי יכול להבין איך אנשים יכולים להסתכל לשמיים
ולהתפלל לאיזה דבר שיעזור להם בחיים. פשוט לא הצלחתי להבין איך
אנשים מסוגלים ימים שלמים לקרוא בקול לאלוהיהם בתפילות שמפארות
אותו ומאדירות אותו בצורה שאי אפשר לעכל.
הייתי מסתכל בשמיים ומנסה למצוא בעצמי את אותו אלוהים שכולם
סגדו אליו והיללו אותו. אללה, ה', כל החבר'ה. אבל זה ממש לא
משנה. אני פשוט הייתי מסתכל למעלה והייתי רואה ירח מלא
כשמסביבו מבליחים מעט כוכבים מעבר לעננים אפורים ששוטטו להם
ברקיע. את אלוהים לא מצאתי שם.
הייתי מבלה ימים שלמים וחושב לעצמי מה ההגיון בזה. למה אי אפשר
לאכול חלב עם בשר, למה יש ג'יהאד, למה היו מלחמות צלב... למה
הייתה שואה.
הייתי חושב לעצמי אם כל זה באמת שווה משהו. בשביל מי אנחנו
עושים את כל זה?
הייתי שואל את עצמי אם באמת יש מישהו גדול שם למעלה שמסתכל על
הכל ומגחך בסרקזם. הם כמעט הצליחו לשכנע אותי בזה - עם כל
התפאורה, התהילה של האלים, המעריצים שלהם - כאילו הם כוכבי
קולנוע ענקיים שלא הופיעו פעם אחת בכל ההיסטוריה. הלוואי ואני
הייתי אל.
פעם חשבתי שכל הדתות הן המצאה מטופשת של האדם שנועדה בשביל
להסביר לו כל מיני תופעות טבע מסוימות ובעצם לתת לו איזו הנהגה
מסוימת. משהו לעקוב אחריו ולסמוך עליו כי אתה יודע שהוא יהיה
שם בשבילך. כל פעם שמישהו היה מת מאיזה אסון טבע היו אומרים
שהוא עיצבן את אלוהים ומקריבים משהו בשביל שהוא ישמח עוד פעם
וככה נגמר הסיפור - עד לפעם הבאה. אנשים היו חיים בביטחון
שהאלים שומרים עליהם והם יכולים להמשיך לחיות את חייהם
בשלווה.
אני לא מאמין בכל זה. אני באמת לא יכול להאמין שיש איזה מישהו
למעלה ששומר על כל העולם מפני אסון שיכלה אותו. אבל אני יכול
להבין למה אנשים כן מאמינים.
האמונה נותנת לאנשים כוח. כאשר אדם יודע שאלוהים ישמור עליו כל
עוד הוא יאמין בו ואך ורק בו הוא מרגיש טוב עם עצמו והוא יכול
לחייך וללכת לישון בעוד הוא יודע שרוח אלוהים שומרת על ביתו.
הוא ילך לישון שמח וטוב לב בלי לדעת שקרוב לוודאי שקטיושה
תיפול על ביתו ותחסל אותו, את אישתו ושלושת בניו.
אבל אני מקנא באדם בעל אמונה. לאו דווקא אדם דתי אשר מאמין
באלוהים ומקיים את כל מצוותיו, אלא באדם שמאמין בכל דבר. אדם
שמאמין שמרק שאליו מכניסים בכמות מסוימת רעל עכברים מרפא כאב
ראש. גם אם יבואו אליו ויגידו לו לצורך העניין שרעל העכברים רק
מקהה את הכאב ומעביר אותו למעין תחושת חולי כללית בכל הגוף הוא
לא יאמין. יש סיכוי שבכלל הוא לא ירגיש חולה - האמונה שלו
תחזיק אותו כמו שצריך.
הלוואי ואני הייתי אדם מאמין. אבל אני לא מאמין בהרבה דברים.
אני לא מאמין שיש מישהו שם למעלה או למטה או בכל מקום שבאמת שם
זין על העולם הזה. אני לא מאמין שיש איזושהי רוח שמרחפת מעל
פני האדמה ושהיא שומרת על כולנו. אני לא מאמין אפילו בעצמי.
אני פשוט חי את החיים שלי ונותן למה שעף לכיווני לפגוע בי. בלי
לברר מי, או מדוע. אני פשוט נותן לזה לקרות, כי בסופו של דבר
זה מגיע לי.
כי הכל מגיע לי.
הכל מגיע לכולם.
העולם הוא רולטה רוסית אחת גדולה עם מאות מיליוני כדורים ואתה
לא יכול לדעת איזה מהם יפגע בך.
אתה יכול ללכת ברחוב כאשר פתאום תפגע בך מכונית ואתה תמות. סתם
ככה. אני לא הולך להגיד: "חס וחלילה טפו טפו טפו" כי אני גם
ככה לא מאמין בשטויות האלה.
בכל מקרה, ההסתברות שמשהו רע יקרה לך באופן פתאומי שווה
להסתברות שמשהו רע יקרה לי. ההבדל היחיד בינינו, זה שאתה יכול
להאמין במשהו. מספיק שתאמין בעצמך בשביל שאולי תחלים מהתאונה
הזו.
לי חסרה האמונה הזו. אולי אם הייתי נולד קצת פחות מודע לעולם
הזה אולי הייתי מאמין במישהו ששומר עלי שם למעלה וכולא את עצמי
בגן עדן של טיפשים שמוגן במחשבות על איזה אל או שניים...
כי בסה"כ, כל אחד צריך משהו להאמין בו.