גיל היה אחד מהילדים האלה שממש יכולת לראות עד כמה הם טיפשים
לפי המבט הריקני שבעיניהם.
לא הייתה לו בעיה רפואית כלשהי אלא פשוט מחסור חמור
באינטליגנציה.
ציוניו בביה"ס היו נמוכים מאוד ולמרות שהוא ניסה ללמוד פשוט
שום דבר לא נקלט בראשו...
הוא היה נער מגודל גבוה וחזק ( ממש כמו הדינזאורים הענקיים
האלה שהיה להם מוח קטנטן בגודל של אגוז ) והחיים פשוט חלפו
לפניו באופן רגיל לחלוטין.
יום אחד בדרכו של גיל מביה"ס הביתה הוא ראה כמה נערים רוסים
אלימים מציקים לילד מכיתתו - הילד היה יוסי והוא היה ההיפוך
הגמור של גיל : חלש , נמוך וחכם.
יוסי ניסה לא להחזיר להם אך הם המשיכו לדחוף אותו מצד לצד.
כאשר גיל ראה זאת הוא מיד התקרב לראות מה קורה ושאל " למה אתם
מרביצים ליוסי? , הוא כלום לא עשה לכם ". לגיל היו הורים טובים
שחינכו אותו מה טוב ומה רע ולהרביץ בלי סיבה זה רע!
הנערים הרוסים דיברו ביניהם וגיל לא הבין מילה ממה שאמרו ואז
אחד מהם ענה במבטא רוסי כבד " פשוט תתרחק מפה ואז לא נכסח לך
ת'צורה ".
" אני אלך רק אם אתם תפסיקו להרביץ ליוסי " אמר גיל בתשובה.
הנערים הרוסים שוב דיברו ביניהם ויוסי בינתיים הספיק להתרחק, "
עכשיו זה כבר בינינו לבינך " אמר אותו רוסי לגיל.    גיל נבהל
קצת כי הוא לא הבין למה הם מתכוונים - "האם הם רוצים להרביץ
לי" הוא חשב "אבל אני לא עשיתי שום דבר רע. "
יוסי התרחק מהמקום במהירות וגיל אמר " תודה שנתתם ליוסי ללכת
".
אותו נער רוסי שדיבר כל הזמן אמר כעת " מה אתה מטומטם או משהו?
אתה לא מבין שכבר לא אכפת לנו מהקטנצ'יק הזה ".     גיל עמד עם
הבעה המומה בפניו - הנער הרוסי קרא לו מטומטם ואבא של גיל אמר
לו פעם שלא ייתן לאף אחד לקרוא לו מטומטם , "אני לא מטומטם "
ענה גיל "ואל תגיד את זה ".
הנערים הרוסים צחקו ואותו נער רוסי אמר לאחרים בקול רם " עזבו
אותו , הוא סתם מונגולואיד מטומטם " ושוב נשמעו קולות צחוק.
כאשר גיל שמע זאת הוא לא יכל לתת לרוסי לדבר ככה בגלל שזהו דבר
רע שאסור לעשות, אז הוא פשוט עשה את מה שאבא שלו תמיד עשה לו
כאשר הוא עשה דבר רע - הרביץ לו מכות רצח.
גיל התקדם לעבר הרוסי המופתע והחל להלום בו באגרופיו בכל כוחו.
הרוסי נפל לקרקע שותת דם וגיל המשיך להכותו בכוח עז.
3 הרוסים האחרים החלו לצעוק ברוסית ולבעוט בגיל שכעת כבר היה
מעל לרוסי המוכה שנעשה שקט פתאום וכבר לא צעק בבכי.    "למה
הוא הפסיק לזוז " חשב גיל והרגיש פתאום כאב עז בצלעותיו , הוא
הביט למעלה וראה שמעליו עומדים הרוסים ומכים בו במוט ברזל.
הוא לא החזיר להם כי הם לא עשו לו שום דבר רע ולא קראו לו
מטומטם. ( לפי מה שגיל הבין מאביו מכות הם בכלל לא דבר רע אלא
אפילו דבר טוב לפעמים ). גיל הסתובב לכיוון הרוסי שמתחתיו ואמר
לו " טוב, אני מקווה שלמדת את הלקח שלך ותפסיק לעשות דברים
רעים " ( אלה היו בדיוק המילים שאבא של גיל נהג להגיד לו כאשר
הוא עשה דבר רע ).    בדיוק ברגע שגיל סיים להגיד דברים אלה
הוא חש לפתע כאב עז בגבו ובעורפו וחש שחולצתו ספוגה בדם, הוא
הביט סביבו וראה את 3 הנערים הרוסים מתרחקים בריצה וצועקים אחד
לשני
"אידי-סודה" ( גיל לא הבין מה זה אומר )  ולאחד מהם היה אולר
בידו.
גיל חש עייף מאוד ולא היה לו כוח לקום אז הוא פשוט שכב לו על
הרוסי שגם כן לא זז יותר וחשב כמה אבא יהיה גאה בו על המעשה
הטוב שעשה.
כעבור 10 דקות הגיע אמבולנס והרופא קבע את מותם של גיל והרוסי
בו במקום.
בביה"ס לאחר מכן הזכירו את גיל אך לאיש לא היה באמת אכפת, " גם
ככה הוא היה מטומטם בלי חברים " היה משפט נפוץ באותו שבוע.
והחיים המשיכו כסדרם : שיעורים, מבחנים ומסיבות
ואף אחד לא הבין למה תלמיד אחד קטן בשם יוסי כל השבוע לא הפסיק
לבכות.