התחלתי בשיא התמימות,
כי חשבתי שזה יגיע בקלות,
לקחתי לי את הזמן,
היא תבוא, פשוט היא לא כאן.
אבל חיכיתי יותר מדי לדעתי,
לבחורה שארצה שתהיה לרעייתי.

אז הפסקתי לחכות והתחלתי ליזום,
יצאתי, בדקתי, חיפשתי בכל מקום.
אבל זה לא עזר- לא מצאתי את אהובתי,
אבל אסור להתייאש, להמשיך צריך, בלי להיות ילדותי.
במרוץ השנים, התאים מתחלפים,
הגוף כבר מתבגר, מתגבש, כמו אופי ותווי הפנים.

שוב יוצא אל הרחוב,
שוב הייתי קרוב...
אני כבר לא סומך על יושב המרומים,
את אלו שאני אוהב הוא נותן לחוטאים.
אם חלקי בעסקה עפ"י הדרישה להיות מאושר,
אני רוצה קודם אהבה, ואז ראו- שמחה לאלתר.
החברים המשיכו "די! זה יגיע",
אתה רציני, יש לך ראש, בחור משקיע.

ואני לא מפסיק לחשוב,
נהיה דכאוני אבל עדיין מקווה לטוב,
"רשע ייצא מרשעים"
"אשרי האיש אשר בוטח באלוהים",
לפתע נזרקים משפטים כאלה מהמרצים,
אך מוחי אינו שקוע בלימודים.

לא מקבל רמז- כמה הייתי מרשים והגעתי רחוק?
זה נמדד בזה שהן קוראות לי מאמי, נשמה, חמוד ומתוק?
אבל אין שינוי במצב, וזה לא עידן חדש,
שעכשיו אני יכול בשקט להירגע להיות נרגש.
אני כבר משתגע, אולי האהבה זה טמטום,
לא יודע אם זה אני או העולם נברא עקום.

הסבלנות פוקעת, הימים עוברים ומתי כבר זה בא?
בחורה שאוהב, לא חייבת מבחוץ להיות מרהיבה...
יפית, שירי, ענת, קרן, מעין, מורן, נועה, ניבי- ואחרות בלבי
או בחורה אחרת שאוהב ואשמע ממנה בהדדיות  "אהובי"...
ועד עכשיו אני לא יודע אם הוא מרגיש צער או גאווה,
מי זה לעזאזל, שהמציא את טריק האהבה?