כשהיא סגרה את הספר שאלתי אותה אם אין עוד המשך לסיפור. היא
הסיטה את שערה מאחורי האוזן וחייכה. היא הייתה הילדה הכי יפה
שראיתי אי פעם. אני אוהבת אותך, אמרתי לה. וגם אני אותך, היא
ענתה וניגשה קדימה ונתנה לי נשיקה על המצח. לילה טוב. כשהיא
כבר עמדה בפתח של הדלת, כיבתה את האור וראיתי רק את הצללית שלה
על רקע המסדרון המואר. רגע כזה לפני שהחדר הופך להיות קר
בלעדיה ואני נשארת בו לבד שאלתי, תבואי לקרוא לי גם מחר.
בוודאי היא ענתה ושלחה לי עוד נשיקה באוויר. ואז קצת לפני
שנרדמתי חשבתי על הסיפור ועל נסיכים וסוסים לבנים יפים.

נמאס לי, היא אמרה, אתם אף פעם לא מקשיבים לי. אבא עמד במטבח
ליד הכיור וניגב את הצלחות המגעילות מקושטות-בחוסר-טעם, כמו
שאמא הייתה אומרת, שקיבלנו מאחות של אבא. אמא ישבה ליד השולחן
במקום הקבוע שלה, ויעל ישבה עם הרגליים על הכיסא מחבקת את
ברכיה. היא קברה את ראשה בין רגליה. נראה לי שאתם כבר שכחתם
איך זה להיות צעירים, היא אמרה. כשיעל בריב עם ההורים גם אני
איתה ביחד נגד ההורים, וכשיעל עצובה, גם אני עצובה. ההורים אף
פעם, לעולם, לא יבינו אותי ואת יעל, אף פעם. אבל הפעם, רק הפעם
נראה לי שהם צודקים. אני עמדתי בפיג'מה במסדרון החשוך, שעה
שכבר הייתי צריכה להיות במיטה, והצצתי לעבר המטבח, רק ברגליים
הרגשתי את הרצפה הקרה. את יודעת שהוא לא טוב בשבילך, אנחנו רק
רוצים בטובתך. תעצרי שניה ותחשבי, אמרה אמא. מה אתם מבינים,
התריסה יעל. היא דחפה את השולחן מעליה ורצה לחדר, היא עברה על
ידי אבל לא הביטה בי, ראיתי שהיא בוכה ושמעתי את דלת החדר שלה
נטרקת. אמא הבחינה בי, החזרתי לה מבט בדיוק כמו של יעל ורצתי
מהר לחדר, לפעמים כשההורים כועסים על יעל זה בסוף יוצא עלי.

עדי, ששששש, תתעוררי. כשפתחתי את העניים ראיתי את יעל מעלי,
היא הייתה לבושה והחזיקה את התרמיל של התנועה. בחוץ התחיל רק
ממש קצת קצת אור. זהו אני הולכת, היא לחשה, רק רציתי להגיד לך
שלום. חיבקתי אותה חזק חזק חזק כדי לשמור עליה מכל הצרות, כמו
שאמא אומרת שהחיבוק שלה תמיד ישמור עלינו מכל הצרות ועכשיו אמא
לא פה, ורק אני יודעת שיעלי הולכת, ואפילו קצת ירדו לי דמעות.
אולי אפילו קצת קינאתי ביעלי וחשבתי לברוח בעצמי, בעיקר
כשההורים לא נותנים לי להשאר ולראות את התכניות של המבוגרים
שכל שאר הילדות בכיתה רואות. רק דבר אחד לא אהבתי. היוסי הזה
לא טוב לך, יעל, חשבתי, רק אני באמת אוהבת אותך. איפה תהיי
שאלתי. עם יוסי בדירה של חבר שלו בעיר התחתית, היא ענתה וליטפה
את ראשי, ואז אחרי שניה של הרהור היא אמרה, אולי יום אחד אני
עוד אחזור ואקרא לך סיפור בהמשכים.

נשארתי ערה עד ששמעתי את הדלת נסגרת בעדינות, ואז שמעתי אותה
נכנסת לאוטו של העבודה של יוסי וככה הרגשתי איך היא נוסעת לי
מחיי. עכשיו זה רק אני ואמא ואבא, חשבתי, מישהו צריך לדאוג
להם. אבל הם גרמו ליעל לברוח. לא הצלחתי להרדם עד שכבר היה
צריך לקום. לא דיברתי עם אבא ואמא אפילו מילה. הם היו מודאגים
מאוד, ואני כעסתי, ורציתי שידעו שאני כועסת, אפילו מהחדר לא
הסכמתי לצאת. את הסוד של יעל לעולם לא אגלה.

זה היה יום חם שהגיע פתאום בסוף החורף, קצת אחרי ט"ו בשבט,
כשקיבלנו את התעודות, יום חם כזה שמזכיר לך שעוד מעט אביב
וחופש פסח. ישבתי בחוץ על המרפסת והסתכלתי על האוניות בנמל
מרחוק, יעל עמדה והסתכלה מעבר למעקה. לפתע היא הסתובבה אלי
וחייכה, היא האחות הכי מקסימה בעולם ואני כל כך שמחה שהיא
חזרה. מעל לגבה הימנית עוד נשאר לה סימן כחול מסיפור שלא
הצלחתי לשמוע כי כשהיא וההורים דיברו אמא דאגה שני אשאר בחדר.
איך זה קרה לך, שאלתי. זה סיפור ארוך היא אמרה בפנים רציניות,
אבל הוא נגמר. סיפור בלי המשכים, אמרתי. כן נכון, היא אמרה קצת
מהורהרת, סיפור בלי המשכים.



כנען.