זו לא בצורת
כשהגשם מאחר לבוא.
זו כמיהה,
מין צפייה דרוכה, שקטה,
מוכנה לו שיבוא.
חגיגית כמעט.
רק אחרי היורה
היא תכה.
ניצנים, פורצים את שריון תנומתם,
נדהמים מאור שמש, רוח,
כמו תינוקות בני יומם.
נבטי בצורת.
את עורם הדק
היא תצרוב.
תקמט עד שחור את ירק גופם,
שמוטים ללא רוח.
כמו לטעום אהבת אמת
ולהיוותר בלעדיה.
שנת בצורת.
את הגשם בעיתו,
שנת ברכה, רגע חסד.
את אור רך בענן, את קשת.
עם כל טיפה מעל
הנשמה תפשיר,
המוזיקה תחדור.
אפתח ליבי
לגשם.
כמו אהבה שאף פעם לא טעמת
לא ידעת
לא שיערת שאפשר כך להרגיש.
סוף סוף שקט.
טיפת שלווה.
כמו איכר
בלב שדה צומח,
בשנה ברוכה.
|