יעלי, ככה לוחש לי המוח כשאני עובר לידך
אני מסתכל עלייך אבל את אדישה עוברת לידי
אני מסתובב ומסתכל עלייך מתרחקת כאילו זו הפעם האחרונה
שבה אני אראה אותך ואת עייניך הבוהקות ושיערך הבהיר
תמיד אמרתי לעצמי שאני אראה אותך למחרת שוב עולה במדרגות
שוב עם אותו מבט אדיש.
אני זוכר את היום ששמעתי אותך צוחקת.
ישבת שולחן לידי בשיעור אנגלית וחברי שישב במושב לידי הצחיק
אותך.
גם אני צחקתי. מבחוץ. באותו רגע הייתי יכול לירות בו בראש
ואחרי זה להתאבד. קינאתי שהוא הצחיק אותך ולא אני. אבל מצד שני
הלב שלי נמס. בלילות הרגשתי כאבים בחזה. לפעמים הייתי בוכה.
למה אלוהים לא נותן לי להיות איתך. למה אני מאשים את אלוהים
כשאין לי אומץ לדבר איתך בעצמי. אז ניסיתי. אני זוכר פעם אחת
באוטובוס של בית ספר שהחזיר אותנו לקראת סוף השנה מיום כיף
באשקלונה איך סיפרתי בדיחה ואת צחקת. דמעות עלו בעיניי. את
אמרת לי שעיניי אדומות.
"בגלל הכלור" אמרתי ואת חייכת. המשכתי לספר בדיחות ואת המשכת
לצחוק. זה היה היום המאושר בחיי. לפעמים בשיעורי אנגלית היינו
צוחקים פה ושם אבל זה לא היה כמו פעם. ועכשיו אני כבר לא רואה
אותך בבית ספר. וליבי עדיין לוחש לי יעלי כל פעם שאני רואה
מישהי יפה. וזה לא פייר שאני לא יכול לראות אותך יותר. לפעמים
בלילות אני עדיין מרגיש את הכאב הזה בלב... ובוכה.