אנחנו עוברים לדירה חדשה
אחרי 26 שנים בדירה שלנו
וזה כל כך קשה לי
אני מנסה לשכנע
אותי ששם
יהיה
טוב יותר
ומשהו בי
מסרב להשתכנע
בדירה שלנו הכל מושקע
עוד מהתקופה שאבא שלי היה
בריא מאוד, וניגר לדירה הזאת את הצורה
הקירות משויפים וצבועים בחן המון שנים
רק כמו שאבא שלי יודע לעשות
יסודי יסודי באהבה גדולה
ללכת מכאן זה כמו להשאיר מאחוריי
את הילדות שלי, הבריאות של אבא
ודברים גדולים שאני מתגעגעת אליהם
עוד לפני שאני עוזבת כאן הכל
יש תחושת סוף ברורה
בבית הזה
ולמרות שאני היוזמת הראשית למעבר
יש בי חרטות גדולות על החלטתי
כשנעזוב כאן את הבית
אם נוכל לעזוב בכלל
בטח הקירות האלו
ימשיכו לאצור בתוכם
את רגעי הצחוק והצער
את העצבנות והאהבה שלי
את צלילי הרגליים המטופפות
שעה שהייתי ילדה מאושרת כל כך
את תלתלי העץ כשאבא שלי שייף לוחות עץ
את הארונות שבנה והנשמה שנתן בם
את ריחם הבלתי יאמן של בישוליה של אמא שלי
את יום השבץ המוחי והדיאגנוזה המקולקלת של הרופא
את צוותי האמבולנסים
את הרגליים של דני
את טביעות ידיו של אופק הקטן
הרבה יישאו הקירות האלו
לאנשים שיבואו אחרינו
ועבורם כל המידע והאהבה האלו
יהיו לא רלוונטים
הם יקרצפו את הקירות ויצבעו
את כל הזיכרונות
תחת מעטה כבד
של צבע אחר
ועכשיו
בוכים
קירותיי
ומבקשים אותי להישאר
ולהמשיך לחיות את כל מה שצברו
ואני מניחה לקירות שלי לצרוח
ואני הולכת מהם בכאב גדול
ואלי יש בי תקווה
למשהו חדש
אחר ורחוק
רוב הזמן אני עצבנית על שטויות
ואף אחד לא רואה את הדמעות
שאני מחביאה כדי לא להפריע
לא להרגיז או לרגש אף אחד
יותר מידיי
החברים היחידים שלי שרואים
רחוקים ממני עכשיו
בארצות שונות
איטליה
וסופרסטאריה
בינתיים נותרתי לבד
אוקטובר 98 |
