רק כעבור מספר דקות של נסיעה, שבהן ידו של יהודה מלטפת את ברכי
בחושניות, ולעיתים גם את כף ידי המונחת על ירכי, הבחנתי בארובה
של "רידינג" באופק, והצלחתי לזהות את מיקומנו. בשלב מסוים,
מתוך תחושה שזה מה שהוא מעוניין שאעשה, הנחתי גם אני את ידי על
ירכו, כפי שסיפר לי שאלעד נהג לעשות במהלך נסיעותיהם הארוכות.
באחד הרמזורים האדומים פנה אלי יהודה, לפת את זרועי בחלק שמעל
המרפק, ולאחר שכמעט הצליח להקיף אותה בכף ידו אמר "אתה נורא
רזה! אתה צריך להשמין!". אין הרבה דברים שמוציאים אותי מדעתי
כמו שאומרים לי שאני רזה. לא רק בנים, גם אמא או סבתא שלי, אבל
בעיקר בנים, בעיקר כאלה שאני מעוניין להרשים ולמשוך. וכשאומרים
לי שאני רזה מדי אני בדרך כלל נפגע. במקרה של יהודה, הוא ידע
תמיד איך לאזן דברים, איך להחמיא, ומיד הוסיף "אבל אתה חמוד",
למזלו.

גורם הזמן לא היה היחיד שגרם לי להיות מעט לחוץ בנסיעה הזאת.
ברקע כל הזמן ליוותה אותי התחושה המטרידה, שמא זה לא אמור
לקרות, שמא היה זה צעד מוטעה לתת לקשר הטלפוני לפרוץ את גבולות
הקול ולהפוך למשהו מציאותי יותר. בכל זאת, למרות כל הקירבה
שנוצרה ביננו במהלך חודש שלם של שיחות טלפון ארוכות ואישיות,
כשנמצאים פנים אל פנים, הדינמיקה משתנה, הכל יותר מביך ומוזר.
בנוסף, חשתי אי וודאות לגבי דברים רבים: לאן אנחנו נוסעים? מה
יהודה רוצה ממני? מה הוא חושב עלי? מה אני חושב עליו? אבל לא
נתתי לשאלות ולחששות להפריע לי יותר מדי להנות מהרגע. השתדלתי
לזרום. וגם יהודה זרם, איתי ועם הכביש, עד שהגענו לחניון
"רידינג". הארובה כבר הייתה ממש קרובה אלינו. החניון היה נטוש
למדי, ושררה בו צחנה לא ברורה שחדרה לתוך המכונית. ולמרות זאת,
לאחר נסיעה קצרה במהירות נמוכה, החנה יהודה את הרנו בנקודה
מסויימת ממנה רואים מרחוק את הכביש הראשי.

זהו. הרכב עומד. שנינו יושבים ומסתכלים אחד על השני. הרדיו
דולק. אות החדשות של השעה שמונה נשמע, ולאחריו, הודעה מצערת -
אם כי שגרתית לאותה תקופה - אודות שלושה חיילים שנהרגו בגבול
לבנון. יהודה הכיר את אחד השמות. ליאור משהו. היה זה בחור שלמד
בשכבה מתחתיו בתיכון. למען האמת, היה זה די מוזר - אבל עוד
לפני שהתחילו החדשות הייתה לי תחושה שהן הולכות לשאת בשורה לא
נעימה. דקה לאחר מכן הודיעו על תוצאות משחק הכדורגל, מה שהפך
את כל הסיטואציה לעוד יותר מוזרה. אבל ככה זה, זאת המדינה שבה
אנחנו חיים. החדשות העכירו מעט את האווירה, אבל לאחריהן שמו
שירים שקטים ועצובים ברדיו, שלא לומר רומנטיים, מה שתרם למתח
שנרקם ביננו מאז שעזבנו את בית הקפה באבן גבירול.

הסתכלתי בו מקרוב, והוא הסתכל בי. אפשר לומר שלראשונה בחנו אחד
את השני מבחינה חיצונית באופן יסודי. אני לא יודע מה הוא ראה
לנגד עיניו והאם זה מצא חן בעיניו, אבל אני בהחלט הרגשתי שאני
נמשך אליו. שיערו היה שחור וקצר, עם בלורית קטנה. פניו היו
נאים ועדינים. היו לו עיניים חומות, שגילמו מגוון שלם של
הבעות, ומעליהן היו זוג גבות מושלמות - בדיוק כמו שצריך, מכל
הבחינות: אורך, גובה, צפיפות וצורה. פניו היו מגולחים היטב, אך
הוא היה מאותם בנים שתמיד ניכר עליהם כי הם מגולחים, אותם
שלעולם אינם נראים כאילו פניהם חלקים מטבעם. זה ללא ספק הלם
אותו, והוסיף לפנים העדינים שלו את הגבריות הנחוצה להם כדי
להפוך לסקסיים בדיוק במידה הנכונה.

הוא לבש מכנסי ג'ינס וסריג בצבע ירוק בהיר. כשהחמאתי לו על
הסריג, הוא סיפר לי שהוא שייך לאלעד. "הוא לבש את זה אתמול
כשהוא בא לישון אצלי. אתה לא יודע כמה זה מדהים עליו, ועוד עם
העיניים שלו. הוא שכח לקחת את זה היום בבוקר". פתאום אותה
חתיכת בד שמונחת על יהודה קיבלה תוקף אחר. היא שייכת לאלעד,
היא הייתה מונחת עליו אתמול !

ליהודה כנראה נמאס מלשבת ולהסתכל אחד על השני. הוא שלח את ידו
הימנית וליטף את ראשי. ישבתי קפוא. הוא קירב את פניו אלי ונשק
לשפתיי. הנחתי יד על כתפו והדפתי אותו בעדינות. אין דבר שרציתי
יותר מאשר להמשיך, אבל חששתי. לא ידעתי מה הכוונות שלו, ובכלל,
הרי כל הסיטואציה סבוכה ממילא. כנראה, הוא לא היה רגיל לשמוע
"לא". לא מאדם שאינו אלעד.

-"מה קרה?"
-"לא יודע... לא נראה לי שכדאי"
-"למה?"
-"כי ככה, למה זה טוב?"
-"מה ז'תומרת? אני רוצה אותך, אתה לא?"
-"אני כן, אבל... לא משנה. חוץ מזה, אכלנו היום ארוחה מדורית
במסעדה והיה מלא שום באוכל".
-"נו, בשביל מה יש מסטיקים?"
-"אכלתי כבר, אבל זה לא יוצא".
-"טוב, זה באמת קצת חבל, אבל שטויות, נתגבר על זה", אמר, קרב
אלי שוב, ונישקני. הפעם הייתה זו נשיקה יותר סוערת. הייתה זו
תחושה מדהימה של נשיקה פשוט טובה.

אבל אני עדיין הייתי די קפוא, מהסיבה הפשוטה שחשתי חסר נסיון
מדי. נכון שההתנסויות הראשונות שלי היו בגיל הרבה יותר מוקדם
מיהודה ונכון שיש לי "ותק" רב יותר מאשר לו, אבל בסך הכל, מאז
אלעד, חוץ מכמה פגישות בודדות עם בני הדוחה, וחוץ מחצי מזמוז
עם מישהו שפגשתי באינטרנט, בעצם, אפשר לומר, שלא היה לי כלום,
שלא הייתי עם אף אחד. יותר מכך, אם מדברים על נשיקה של ממש,
הרי שלפני הנשיקה הזו עם יהודה, הנשיקה האחרונה שלי עם מישהו
הייתה עם אלעד, משהו כמו חמש שנים לפני כן. לפעמים הייתי בטוח
שאם אצטרך להתנשק עם מישהו לא אדע איך. הייתי בטוח ששכחתי. שלא
לדבר על דברים יותר רציניים. הדבר גרם לי לחוסר בטחון והיווה
עכבה משמעותית בהתמסרות שלי למגע פיזי עם יהודה.

חשתי תסכול, לא רק משום שהנסיון שלי אינו רב, אלא גם מפני שגם
הנסיון הזה לא בדיוק מתוייק אצלי בתיקיית החוויות החיוביות:
מצד אחד ישנו בני, אליו לא נמשכתי במיוחד, שאיתו היה לי לא מעט
סקס חסר רגש, ומן הצד האחר היה אלעד, שאיתו לא התקדמתי מעולם
לאן שרציתי - הרי תמיד נשארנו ברמת הנשיקות וההתגופפויות,
שאמנם היו מדהימות אבל הובילו רק לתוצאות שליליות.

למול כל זה, לא יכולתי לשכוח את סיפורי ההוללות של יהודה
מהתקופה שבה היה בגימ"לים לאחר הניתוח. כמעט כל יום, כך ספר לי
עוד כשהייתי באבט"ש, היה יהודה מגיע למיטה של מישהו אחר. כל
יום היה לו סטוץ עם בחור אחר שפגש באחד ממקומות הבילוי לגייז
בתל אביב. זה היה מעין צייד: יוצאים, מסתכלים, בוחרים, הולכים,
מזדיינים, נפרדים ולא רואים או שומעים אחד את השני יותר. "אבל
רק אוראלי", סייג מיד את דבריו, "אין סיכוי שאני אנסה עוד
דברים". אחד הסיפורים היותר פיקנטיים מאותו חודש של הוללות היה
על תייר קנדי שלקח את יהודה לחדר בית המלון שלו, שם הם בילו
יומיים של שכרון חושים. וסקס, כמובן. למען האמת, די הפריעו לי
כל הסיפורים האלה עוד אז בטלפון. כל ההוויה הזאת של סטוצים, כל
אותם אנשים שבאינטרנט קפצו מיד לשאלות על ההעדפות שלי במיטה,
כל הסקס המזדמן והחד-פעמי עם אנשים זרים שאתה לא מרגיש שום דבר
כלפיהם, כל זה די הגעיל אותי. מה שבכל זאת עזר לי "להחליק" את
זה בהקשר של יהודה היה העובדה שהוא סיפר על זה לא כעל התנסות
טובה, אלא כעל דבר שהוא מתחרט עליו, אך שהוא חושב שהיה צריך
לעשות, מכל מני סיבות - לשכוח מאלעד, לצבור נסיון ועוד.

ואכן, זו הנקודה המרכזית כאן - שיהודה צבר הרבה מאד נסיון, ולא
ממש מזמן, בעוד שאני הרגשתי כל כך מנותק מכל העולם הזה, ובו
זמנית - למרבה האירוניה - כה זקוק למגע ולחום.
ואין כאן כל עוררין, את הסחורה הזו - מגע וחום - יהודה סיפק,
ובגדול. ולכן, על אף שזה לקח זמן, בסופו של דבר השתחררתי מעט.
התנשקנו, התלטפנו, ודי מהר הוא הוריד את הסריג של אלעד ונשאר
ללא חולצה. הגוף שלו היה יפה. החזה שלו היה שרירי ושעיר למדי,
אך לא בצורה שהפריעה לי. "אני יודע שיש לי כרס, אני צריך לחזור
לכושר", התנצל. "מה אתה מדבר שטויות, אין לך שום כרס". המשכנו
להתנשק, כשכעת אני רוכן לעברו, מלטף את חזהו ואת כתפיו. יהודה
לא היה ביישן כמוני, ודאג שכפתורי הג'ינס שלו כבר יהיו פתוחים.
זוג תחתוני "קלווין קליין" שחורים בצבצו מהם, כשהם חופנים איבר
מגורה חלקית בלבד בשלב הזה.

בזמן שנישקתי את סנטרו וצווארו, הוא אמר לפתע דבר-מה שנשמע
כאילו נולד מתוך כאב רב. הוא אמר: "אתה לא יודע כמה זמן לא
הרגשתי שנוגעים בי באמת, שרוצים אותי. עם אלעד אני כל הזמן
מרגיש שאני כופה את עצמי. זה כל כך חד סטרי". כעבור דקות
ספורות אחז בידו את כף ידי והניח אותה  בנחישות על הזין שלו.
היד שלי נשארה שם כמה שניות. לא הזזתי אותה, לא מיששתי אותו,
פשוט השארתי אותה במצב שיהודה קבע. לא הצלחתי להחליט מה אני
רוצה, ומה כדאי, ורק המשכתי לנשק אותו. לבסוף, הסרתי את ידי,
חדלתי מלנשקו ונשענתי בחזרה במושב שלי. פתאום זה נראה כאילו
אנחנו יושבים כל כך רחוק אחד מהשני. רציתי להמשיך, אבל עצרתי
בעדי.

-"למה?"
-"זה לא בריא"
-"מה לא בריא?"
-"אני לא רוצה להיסחף יותר מדי"
-"אנחנו לא נסחפים", אמר והניח יד קרוב מאד למפשעה שלי.
-"די"
-"אבל למה?"
-"כי אני לא רוצה שנעשה סתם דברים, אנחנו בקושי מכירים"
-"תודה", אמר נעלב.
-"לא התכוונתי לזה ככה, פשוט אני לא יודע מה הולך לצאת מזה,
ואני לא רוצה לעשות דברים שאני אתחרט עליהם".
את הדיון קטע צלצול הפלאפון של יהודה. הוא הוציא אותו
מהדיבורית, הציץ במסך וענה.
-"כן אמא", אמר בחוסר סבלנות, "אני אצל ידידה שלי... אני אחזור
כשאני אחזור... די, אל תציקי לי... טוב, ביי".
-"תשמע אלעד", חזר אלי, "אני נמצא עכשיו בתקופה מחורבנת,
נפגעתי מאלעד, אין לי אמון באנשים, אני מרגיש כל כך מנוצל
ודחוי. תאמין לי, שאם לא הייתי רוצה אותך, לא הייתי עושה שום
דבר. אני לא במצב עכשיו להיכנס לדברים סתמיים. חוץ מזה, אם לא
היית באמת חמוד, אם לא היית נראה טוב, לא הייתי נוגע בך".
-"אה, אז אני אמור להודות לך? זה כאילו היה מחמאה עכשיו!?"
-"אני יודע שזה נשמע רע, אבל אני מתכוון לזה"
שתקתי. לא הגבתי. והוא ניסה להוציא ממני תגובה. "די, נו, אל
תהייה כזה קשה", קרב אלי ונישק אותי. "טוב, אבל לא צריך למהר
לשום מקום", הודעתי לו והצבעתי לכיוון הג'ינס הפתוח שלו.
-"זה מה שמפריע לך? טוב, לא נמהר, הנה אני סוגר אותו", אמר
וכיפתר את הג'ינס, "החולצה זה בסדר?", שאל והצביע על חזהו
החשוף בחצי עקיצה. "כן", עניתי בחיוך, צבטתי את ה"כרס" שלו
ונישקתי אותו. החלק הזה של ההתמזמזות היה המהנה ביותר, שכן
הדברים היו על השולחן, היה ברור מה יקרה ומה לא, דיברנו על
הדברים ולפחות אני הרגשתי יותר נוח, על אף שהיינו באותו מקום -
בתוך מכונית חונה בחניון "רידינג" המסריח.

צלצול נוסף של פלאפון קטע אותנו. זה שוב היה הפלאפון של יהודה,
אבל הפעם לאחר שהציץ במסך, הסתכל עלי ואמר "זה אלעד". לזה באמת
שלא ציפיתי. לא יודע למה, הרי בסך הכל זה הגיוני. ובכל זאת,
משום מה לא יכולתי לעכל את העובדה שבזמן שאני מתמזמז עם יהודה
במכונית שלו, הוא מקבל טלפון מאלעד - שלא מודע כלל לעובדה
שיהודה יצר איתי קשר, שלא מעלה בדעתו שאנחנו נמצאים ביחד ברגע
זה ממש.