אימא קנתה לי לפני שבועיים אופניים חדשות, יש לאופניים 21
הילוכים, אמרתי לה שאני הולך לעשות סיבוב בנוף של הקיבוץ, היא
ביקשה ממני שאזהר וכשאתחיל לחזור חזרה ארים עליה צלצול
בפלא-פון.
הסכמתי, לקחתי את התיק עם האוכל, הפנס ועוד כמה דברים למקרי
חירום ויצאתי לדרך.
ביום הראשון נסעתי בכיוון דרומה, איפה שהאגם הגדול והמלון
ההרוס מימי-הביניים (או תקופה אחרת), ישבתי שם על הדשא הרך
והירוק, האגם, הנוף והקיבוץ היו יותר יפים מתמיד, הוצאתי את
הפנס ונכנסתי למלון, הייתי שם מיליוני פעמים ותמיד זה יפה,
תמיד עוצר נשימה להיכנס אל הקור התמידי שנוצר מהעובדה שהוא
תקוע חצי דרך בתוך האדמה ותמיד יש שם צל. הדלקתי את הפנס,
התיישבתי באמצע והתחלתי לאכול (את השקיות והכול שמתי חזרה בתיק
כדי לא ללכלך), היה שקט יפה, היה גם קור יפה וריח יפה של כלום
לא היה פה כבר שנים חוץ מאולי איזה ערבי שבה מהכפר השכן והשתין
שם כי לא היה יכול לחכות עוד שתי דקות.
התקשרתי לאימא ואמרתי לה שאני יוצא בדרך חזרה, אני משאר שאגיע
תוך שעה וחצי.
הגעתי הביתה, רוקנתי את התיק לתוך הפח, חשבתי על לקחת דיסק-מן
מחר, התקלחתי והלכתי לישון.
קמתי בסביבות 9 בבוקר, צחצחתי שניים, אכלתי ארוחת בוקר עם קפה
וסיגריה (בחוץ, ההורים לא מרשים לעשן בתוך הבית), התלבשתי
ויצאתי להתחיל להתארגן בשביל הטיול צפונה, החלפתי את הגלגלים
לאופניים, הכנתי לעצמי סנדוויצ'ים, שמתי את הדיסק-מן בתיק
לקחתי גם הרבה יותר בטריות ממה שהייתי צריך ויצאתי לדרכי.
החלטתי שויואלדי, יתאים יותר בשביל הישיבה עם האוכל אז התחלתי
את היום עם סיסטם.
יצאתי בכיוון צפון הפעם חשבתי שאולי יהיה יפה שם...
בדרך הייתי חייב לעבור ליד כפר ערבי, לא זוכר איך קוראים לו כי
בדיוק כשעברתי שם מישהו ירה לי בגלגל הקדמי, קיללתי אותו על
האופניים החדשות שלי ונפלתי.
כשקמתי, השאירו את הדיסק-מן ואת ויואלדי, הייתי על צוק כלשהו
לא יודע איפה, לפי הנוף זיהיתי שהייתי בגליל העליון, הזונות
לקחו לי את הפלא-פון.
חיחיחיחי, מצאתי את הסיגריות שהיו בכיס שלי... כנראה הם לא
אוהבים נובלס, והשאירו לי גם את המצית שלי.
נרגעתי, הדלקתי סיגריה, שמתי ת'אוזניות, שמתי ויואלדי בתוך
הדיסק-מן והגברתי עד הסוף. העברתי ככה בערך 25 דקות, קמתי
והתחלתי ללכת לכיוון כלשהו, לא ידעתי לאיזה.
הרגשתי מתקרב להמולה למרות שלא ראיתישמעתי כלום. לאחר כשעת
הליכה הגעתי לכפר קטן איפושהו, הוא היה נראה מודרני אז נכנסתי,
שאלתי משהו האם אפשר להשתמש בטלפון הם אמרו שבסדר, הטלפון היה
מוזר: היו לו 25 מספרים עליו והם תענו שהאזור חיוג שם הוא 11.

ניסיתי להתקשר, אך היתה הודעה אלקטרונית שהודיעה שהמספר נהפך
ל- 28 מספרים.
החלטתי לקחת את העניינים לידיים שלנו, סליחה, שלי ולאכול, אי
אפשר לחשוב כמו שצריך על בטן ריקה. ביקשתי מהם משהו, שאלתי האם
אני יכול לשלם להם במשהו כי אין לי כסף, הם טענו שהם לא יודעים
על מה אני מדבר ושאני מוזמן להצטרף אליהם לכפר בתור חבר ולאכול
בצורה בריאה, ולחיות את חיי בצורה בריאה, הסכמתי אבל אמרתי להם
שאני עלול ללכת בכל רגע, אני מגיע ממקום אחר ואני מנסה לגלות
איך אני חוזר לשם.
הם הסכימו, אני חייב להודות שהם היו מאוד נחמדים יחסית לחבורה
של אנשים שפגשו משהו שהם לא מכירים.
הם ארגנו לי דירה במרכז הכפר, קרוב למרכז העבודה.
לאחר מספר ימים, כשהתחלתי להתעדכן במצבי החדש גיליתי שהם לא
סופרים שנים כי זו סתם דרך להעביר את הזמן יותר לאט, ימי הולדת
נקבעים לפי הירח, כלומר, כל ירח מלא יש למישהו יום-הולדת, הימי
הולדת נקבעים על פי רשימה, הרשימה נכתבת על ידי "חכמיזקני
הכפר".
חייתי שם למספר שנים (אני חושב, זה היה בערך 23 ירחים מלאים),
עד שהחלטתי שהגיע זמני ללכת, דיברתי איתם בקשר לזה והם
בנחמדותם האופיינית סלחו לי, והזמינו אותי לחזור לבקר ואולי
אפילו להתיישב שוב במקום.
גיליתי את הכיוון המיועד בו אמור להיות ביתי והתחלתי ללכת לשם,
ההליכה לא הייתה ארוכה, הלכתי רק בסביבות החצי-שעה בנוף הכי
יפה שראיתי בחיים שלי, אני נשבע בכל מה שקדוש לי (וגם במה שלא)
שההרים, הכפרים, והצבעים היו הכי מלאים, הכי מרגשיםחיים שראיתי
בחיים.
כפי שציינתי, לאחר חצי-שעה הגעתי לקיבוץ הקטן והחמוד שלי,
שכאילו חיכה לי, הגעתי וכולם נורא דאגו לי על השבוע שלא הייתי
בבית, זה היה קצת מדאיג, אבל יכולתי להסתדר עם זה.

לאחר מספר ירחים ניסיתי לחפש את המקום המיועד שוב, אך לא
מצאתי, היה לי חבל.