היו היה אדם, אדם עשיר ולו רכוש ונדוניה.
האדם, רשם סיפורים למחייתו.
אך נמאס לו כבר מהסיפורים הרגילים עם המשלים והלקחים, הטובים
והרעים וההפרדה ביניהם, והוא הפך לעני ואף בשביל להרוויח כסף
היה צריך ללכת אל חוצות העיר ושם לקבץ נדבות.
האדם המסכן, חי על לחם ומים וכסף ליותר מזה לא היה לו.
אך מה שהפריע לו הכי הייתה הבושה. הבושה, לאן שהדרדר בעקבות
עניותו.
לאן היה צריך להגיע כדי להרוויח כסף. לאיזה רמה ירד.
כל יום הלך האדם לנסות ולמצוא עבודה.
הלך אל חברת הדייגים המפורסמת "בולמוס הים" ושם חיפש עבודה-
ולא מצא.
הלך אל חברת הטכנולוגיה המתקדמת "רפק" ושם- גם לא קיבלו אותו
לעבודה.
נדד הזקן ממקום למקום אחר חיפוש עבודה.
הגיע לעיר פיתוח ושם חיפש עבודה בתור בנאי. אבל בגלל זקנתו לא
יכל.
יום אחד הגיע הזקן לעיר מיוחדת במינה.
עיר סוד. עיר שלא שמע על שמה אף פעם.
המיוחד בעיר זה היה ההגבלות באוצר המילים.
בעיר זו, מותר היה להשתמש רק במילים נאותות ומנומסות ולקלל היה
אחד מהעברות הקשות ביותר בעיר ושלא נדבר על מכות שהיה מביא
למאסר של מספר שנים.
האיש החליט להתגורר שם, כמובן במחשבה שהאנשים שם יחמלו עליו
ויתנו לו כסף.
הלך הוא אל האנשים וביקש שיעסיקו אותו שם, בתור עבודתו הישנה-
סופר.
הם הסכימו, כמובן בתנאי שאת הסיפורים הוא ירשום רק במילים
המוגבלות.
הוא החל ורשם סיפורים מיוחדים ויפים במינם.
אבל מה- הם לא היו מציאותיים. הרי לא קיים סיפור עלי אדמות ללא
אדם רשע או אלימות.
אפילו ב"כיפה אדומה" יש את הזאב הרשע שרימה את כולם וטרף את
הסבתא.
וכמובן "טרף" ו"רמאות" לא היו באוצר המילים המותר.
ביאושו רשם הזקן סיפורים, על ממלכות טובות, עם אנשים טובים
שעושים מעשים טובים.
אבל לבסוף נמאס לו.
הוא החליט לעזוב את העיר המופלאה ולנדוד למקום אחר.
הוא הגיע למקום מוזנח, שבו היו אנשים רגילים, שרצו שהוא ירשום
בשבילם סיפורי אקשן על אנשים רעים.
הוא רשם בשבילם  סיפורים על אנשים רעים, שעושים מעשים רעים
וגרים במקומות של רשע רמאות ושקרים.
לבסוף, נמאס לו והוא עזב את המקום.
לאחר נדידה מסביב לעולם, הגיעה שוב לביתו הישן.
הוא התכונן לעבור שוב את מסע הנדידה מסביב לעולם, אך הבין
שהמקום הכי טוב בשבילו הוא ביתו.
העולם האמיתי, עם הסיפורים הרגילים, הטובים והרעים המשלים
והלקחים.