אבא תמיד אמר לי "יש לך מזל גדול, בחור כמו רסאן", איך אהב
אותו, בויה שלי וגם אני אהבתי  וידעתי כמה מזל היה לי. הבחור
הכי נאה בתנועה, כל הבנות בכפר רצו אותו, את המלאך, ובי הוא
בחר מכולן. יום אחד הזמין אותי לסרט ואחר כך לקח אותי לאכול
גלידה במרכז. שלושה כדורים הוא קנה לי, עם שוקולד וסוכריות
למעלה, וידעתי שאין הרבה כסף, קשה בכפר ומה שיש צריך לתת
לתנועה כי זה הכי חשוב עכשיו. למרות זאת תמיד היה מפנק אותי
ואני הודיתי לאללה על שיש לי אותו.
  כשהיה מדבר על התנועה, היו עיניו נדלקות והקול שלו מתגבר.
היה מדבר עם כל כך הרבה סערה בו, היה יכול להביא גם את אריק
שרון שיצטרף לפעילות. היה לו מזג חם לבחור, כמו אש היה, להבות.
היה סוחב את כל התנועה אחריו, מארגן פעילויות, עוזר לזקנים וגם
לכל הילדים בכפר. המשפחה שלי תמיד אמרו לי שבלי רסאן, היה הולך
על כולנו ושהוא הקדוש ששלח לנו אללה. אפילו הם לא האמינו לכך
כשראסן רצה בחורה פשוטה כמוני. אני לא מכוערת אבל גם לא יותר
מדי יפה, לא בחורה שרודפים אחריה כולם, ועוד הוא ,שיכול לקבל
כל אישה שירצה. האחיות שלי היו מסתכלות עליי עם עיניים גדולות
כאלה, גם החברות שלי. הייתי צוחקת בלב בשקט ולא אומרת כלום.
שיצאו להן העיניים מהחורים מהקנאה שלהם, אינשאללה.
  לפעמים היה מתחיל להשתגע, היצר החם שלו היה תופס אותו ואז
היה כואב  לי בדרך כלל. היו פעמים שהתחיל לתפוס אותי חזק חזק
ורצה אותי מיד. לפעמים היה מרים ידיים עלי וזורק דברים בחדר.
אחר כך היה מתנהג כאילו כלום לא קרה וגם אני שתקתי. היה צריך
להתפרק, מגיע לו להשתחרר קצת, עובד קשה כל היום ומתאמץ. גם
המשפחה בחוץ היו שומעים ולא אמרו כלום. המלך בבית הוא היה,
תמיד עזר לכל המשפחה שלו, הקדוש של אימא הוא היה. כשהיה נכנס
לבית הייתה מתנפלת עליו במאה נישוקים מכל צד ואומרת שמאז מוחמד
לא היה כזה קדוש. גם בסוף אמרה ככה.
  ואיזה הבטחות היה מבטיח לי, הרים וגבעות, אמר שיעשה הכל
בשבילי, שיביא לי ראש של יהודי על מקל, שייקח אותי ואת המשפחה
שלי ויבנה לנו טירה גדולה במדינה שתהיה לנו. ישבנו אצלי בחדר
עם מפה של הרחובות בישראל ורסאן נתן לי לטייל עם האצבע על המפה
ולבחור את המקום. היה לו כל מיני אנפורמציה על מקומות. עזרתי
לו לקשור את התחמושת על הגוף שלו, היפה, והוא סיפר לי על
התוכנית שלו לירות בעכברים היהודים ולברוח באוטו. אמר שיחזור
מחר, כי בינתיים צריך להתחבאות קרוב יותר למקום, שלא יתפסו
אותו ביציאה מהעיר. לפני שהלך, הביא בי עוד פעם אחרונה ובלי
גומי. הוא כל כך היה נרגש ועם מרץ, עוד יש לי סימנים כחולים על
הגוף ממה שעשה לי ביום ההוא. גם אני התרגשתי וידעתי שהוא הולך
להביא כבוד. הוא יצא למטה, שם חיכתה לו מכונית. חיוך גדול היה
לו על הפנים, כאילו זה היום הולדת שלו.

                           

אני חיכיתי בחדר, אני. יומיים ישבתי כמו מלעונה. אחרי יומיים
שמעתי קולות מהבית שלו. הלכתי ככה בשקט ליד הדלת שלהם לשמוע מה
קורה. כל החמולה הייתה שם בפנים, בכו וגם היללו אותו, את הקדוש
שהביא להם כבוד.
כן, הלך הכלב ולא חזר. ירה בשני יהודים וירו לו השוטרים בראש,
לגיבור. והנה הוא יושב לו עם כל החברים, טיול שנתי עשה לו שם
ואותי שכח לגמרי. קחו את השבעים בתולות של כל אחד ותעשו כפול
כמה בחורים שיש שם ותבינו מה הולך. וואלה, הייתי עולה עכשיו
למעלה והורסת לו את השמחה.. אבל מה הייתי עושה שם? בטח היו
נותנים לי לעשות ספונג'ה לכל השאהידים, וואללה יופי.

כבר עכשיו שאני מדברת אני מרגישה את השטן הקטן בבטן שלי, את
המתנה שהשאיר לי רסאן. את המזג של אבא שלו קיבל הקטן.
קדוש.