מיכל יצאה מביתה בהרצליה פיתוח ונעלה את דלת הוילה. היא צעדה
לעבר המכונית של אימה, שחנתה בצמוד לבית, ברגליים כושלות. זו
הייתה הפעם הראשונה שיכלה לנהוג ללא מלווה מאז קיבלה את רשיון
הנהיגה שלה לפני חודשיים. כבר שבוע שלם היא תכננה את הנסיעה
הזו על כל פרטיה. היא הרשתה לעצמה להשתחרר מבית הספר כמה שעות
מוקדם מהרגיל בכדי להגיע בזמן לבסיס.

בפי כולם מיכל הייתה נערה יפה. שערה החום הגולש ועיניה
הכובשות, ירוקות, חתוליות, כבר הפילו בחורים רבים מהרגליים. אך
מיכל לא אהבה את גופה. תמיד הצליחה למצוא בו פגם כלשהו, דפקט
בייצור, סוג ב. היא התלבשה במיטב בגדיה, הסתרקה והתאפרה דקות
ארוכות מול הראי. היא רצתה להראות טוב לקראת הביקור בבסיס של
אורי. היא רצתה שהחיילים האחרים יקנאו.

את אורי היא הכירה לפני שמונה חודשים במסיבת יום ההולדת של
חברתה. מאז הם בלתי ניתנים להפרדה. רק מהצורה בה מביטים זה בזו
אפשר לקבוע בוודאות שזו אהבת אמת. אהבה ראשונה, טהורה. אבל מה
זו בעצם אהבה? מילה בת 4 אותיות. מצד שני, גם שנאה. כל פעם
נכנסה מיכל למערכת יחסים ונדמה היה לה שהיא מאוהבת. כל פעם
הבינה שטעתה. היא לא ידעה אהבה אמיתית. מה שהיא הרגישה היה
בלבול, לא מעבר לכך. הפעם הייתה בטוחה שהיא מצאה את אהבת חייה,
עדיין לא הוכח לה אחרת.

מיכל התיישבה במכונית והניחה את התיק שלה וסלסלת המתנות של
אורי במושב שלידה. היא ארזה לו ממתקים, סכיני גילוח, סוללות
לדיסק מן, סבונים, מכתבים, הכל. היא לא חסכה כשהיה מדובר
בחברים שלה. היא דחפה את הדיסק של שירי ארץ ישראל למערכת
במכונית ועצמה עיניה לכמה רגעים למשמע הצלילים הרכים והמילים
חדורות תקווה, תקווה שהייתה מצרך נדיר בימים אלה של טרור
והסלמה.

כפי שלמדה בשעורי הנהיגה, יצאה מהחניה ברוורס והתקדמה לאיטה
לכיוון הכביש המהיר. מיכל אחזה בהגה בחוזקה וידיה רטובות
מזיעה. היא נסעה בנתיב הימני ביותר של הכביש ושאגת המכוניות
הנוסעות לידה, מפלחות את האוויר החם, גרמה לה רק לאחוז חזק
יותר בהגה. היא העריכה כי בהתחשב בקצב נסיעתה ובפקקים הצפויים
בשעת העומס ייקח לה קרוב לשלוש שעות על מנת להגיע לבסיס של
אורי.

היא הרשתה למחשבותיה לנדוד לזמן הנסיעה. היא חשבה על איך אורי
יראה ללא שיערו הארוך. היא לא ראתה אותו מאז התגייס. פרפרים
בבטנה לקראת חיבוקו החם והמרגיע, לקראת לשונו המענגת, לקראת
ריחו האהוב, לקראתו. כמה שהיא אהבה אותו. היא המשיכה לאביה
ואימה. על החיים הקשים שלהם ביחד, הבגידות של אביה, העובדה
שאימה נשארת איתו רק בעבור כספו, אהבתה של אימה לכרטיסי אשראי
ועוד בעיות רבות אחרות. הדבר שהרגיז אותה יותר מכל היה שכלפי
חוץ הקרינו תדמית של המשפחה האמריקנית המושלמת, משפחה
מהטלוויזיה. אחרי הכל, הם מהמעמד הגבוה ואסור להם להרוס את כל
מה שבנו בגלל "שטויות". הם היו כל כך מזויפים. החיוכים שלהם,
הנשיקות שלהם האירועים חברתיים, הליכתם מחובקים למכונית בצאתם
מארוחת ערב מפוארת. היא חשבה על הנסיעה שלה עם שכבתה לפולין,
למחנות ההשמדה, בשנה שעברה. המראות מהנסיעה הזו לא הפסיקו
לרדוף אותה מאז. הנעל האדומה הקטנה של ילדה בת חמש לערך בערמת
הנעליים בבירקנאו. כמעט אותה נעל שנעלה היא, לפני שלוש עשרה
שנים. גם משעצמה את עיניה לא עזבה אותה מחשבה זו.

שער הבסיס הופיע מולה לאחר שעות נסיעה ארוכות ולא מעט טעויות
בדרך. מיכל יצאה ממכוניתה וצעדה לעבר מגרש המסדרים שם נאמר לה
שימצא אורי בשעה זו. מרחוק היא הביטה בעשרות החיילים, מותחים
גופם כנגד צעקות המפקד, כשדה שיבולים ברוח. הם בסך הכל היו
ילדים. ילדים קטנים במדים ירוקים ורובי צעצוע. ילדים עם אמא,
אבא, אחים, אחיות, עתיד. הדבר האחרון לא היה בטוח אצלנו
במדינה. לחייל לא היה עתיד עד שהשתחרר. קיומו או אי קיומו של
עתידו של אורי היה כרגע בידי מפקדיו בלבד. הוא לא היה יכול
הגיד מילה בעניין.

מיכל לא הצליחה לזהות את אורי בין כל החיילים. כולם נראו אותו
הדבר. האחידות הזו הייתה מפחידה בעיניה. אדם לא היה אדם בצבא,
הוא היה גוף במדים, מכונת מלחמה, אך אדם - לא. כל חייל היה
דומה לשכנו, ללא שם, ללא סגנון לבוש, גם סגנון הדיבור הוכתב
להם. היא פחדה שאורי שלה השתנה.

המפקד שחרר את החיילים ואלה צעדו לכיוון המגורים. אורי הבחין
בה והחל לרוץ לעברה. רגליו מיאנו להתרומם מהארץ. הן היו כבדות
ועייפות מכדי לשאת את משקלו זמן רב. כשהגיע מולה אסף אותה
בזרועותיו והצמיד ראשו לכתפה, אפו לצווארה, מסניף את הבושם שלה
כנרקומן. ידיו החיו חלשות, ריחו היה ריח זיעה מהולה בזכר של
סבון. שיערו יבש וקצר, ידיו המחבקות אותה קרות. מיכל החלה בוכה
על כתפו. היא מעולם לא ראתה אותו כה חלש, עלוב. היה נדמה לה
שבמהלך שני השבועות בהם היה בטירונות זקן בשתי שנים. גם הוא
בכה. מעולם לא ראתה את אורי בוכה. הוא התפרק לפניה כילד קטן.
ילד קטן במדים ורובה צעצוע. דמעות שמחה מהולות בדמעות עצב וכאב
הרטיבו את שמלתה הפרחונית של מיכל.

דקות ארוכות הם הביטו זה בעיני זו בלא מילים. לבסוף לחשה לו
ברכות "אני אוהבת אותך אורי". "אני לא רגיל שקוראים לי בשמי
הפרטי" אמר לה בכאב. כבר שבועיים שהוא מספר. 4986148, לא פחות
ולא יותר. אם הייתה לו הכרות מעמיקה עם משהו היה נקרא על פי שם
משפחתו אך בעיני מפקדיו היה מספר. דבר זה זעזע אותה. שוב עלו
זיכרונות ממסעה לפולין. נשים, גברים, קשישים וילדים הולכים
בשורות. עיניהם מיובשות מחיים ומספרים טבועים על ידיהם. היא
נזכרה גם במספר השחור שעיטר את זרועה השמאלית והמקומטת של
סבתה. ההקשר היה קשה מידי בכדי לחשוב עליו, היא מהר ניערה ראשה
בעצמה עיניה בניסיון להבריח את המחשבה.

הם ישבו על מדרגות בטון מאחורי מחסן כמגן מהרוח. אורי עשה את
רוב הדיבורים בשיחה. הוא סיפר לה על התנאים הקשים. המים
הקפואים במקלחות, הארוחות המזינות (לחם ישן עם גבינה לבנה),
המפקדים הנוקשים, נדודי השינה על המזרנים הדקים, הבדידות,
הגעגועים. היא הביטה בו בעיניה הירוקות מבקשת להביא מעט נחמה.
אוחזת ידו בידה, מלטפת אותו. היא כל כך התגעגעה למגע ידיו.

לאחר חצי שעה היה צריך ללכת. הם נפרדו בחיבוק ארוך, היא בכתה
שוב. שוב היא לחשה באוזנו מילות נחמה ואהבה ופנתה לעבר החניה.
היא לא הסתובבה לראותו הולך. לא הייתה מסוגלת לראות אותו עוזב.
בראש מושפל צעדה לעבר המכונית. היא יצאה את הבסיס ושבה לביתה.
משך כל שלוש שעות הנסיעה חזרה להרצליה מחשבה אחת שכנה בראשה.
מחשבה מזעזעת אחת: עוד מספר חודשים גם היא תהיה מספר ותו לא.