כשהחושך הלבן יורד סמיך,
ללא שקיעה לוהבת
בלי הוד של דמדומים,
לובש המוות לפעמים
צורה של מרגנית.
קצות שורשים מרפים אחיזתם,
הולכים ומוותרים על אדמה,
גבעול נכנע לכובד לב
זהב חנוט בצווארון דהוי.
פרפרים של זכרונות יונקים
שאריות עבר
ליום-יומיים של חיים
שלאחר
עלי כותרת נתלשים
אל העפר:
אוהבת...
כן, אוהבת...
כן, אוהבת...
כן...
ותם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.