דלת רצפת הגרדום נפתחת בחבטה ונשמטת באחת מתחת לרגלי. הרף עין
קל לאחר מכן אני מצליח לשמוע את קול ההתרסקות החרישית של
מפרקתי. עיני עצומות ואני מוצא עצמי סופר, בדיוק בהתאם לתרגולת
הידועה:
"עשרים-ואחת, עשרים-ושתיים, עשרים-ושלוש"...
מרים את ידי מעל לראשי - המיתרים מתוחים היטב. מביט למעלה
ורואה את החופה הגדולה פרושה מעל. הכל שקט. "מעניין", אני
מציין לעצמי, "מעולם לא שיערתי שהמוות מתחיל בחוויה נפלאה של
צניחה, מהנהדרות בחוויות שחוויתי במהלך חיי".
צניחת לילה, ליתר דיוק, כיוון שסביב אפילה מוחלטת. בתחילת
הצניחה ההרגשה היא תמיד של עמידה באויר, מין ריחוף בין שמים
וארץ, תלישות מוחלטת מכל מציאות. קיפאון מוחלט של הזמן והמרחב.
משהתרגלו עיני לחשיכה אני מבחין בשרטוט מוזר באויר, מעין
הולוגרמה מרחפת בחלל, ללא אחיזה במשטח או ברקע כלשהו, כמו סרגל
ענק, ישר, אנכי, מחולק לקווקווים במרחקים אחידים. ראייתי
מתבהרת לאיטה ואני מתחיל להבין במה מדובר. ידעתי שברגעי המעבר
מהחיים אל המוות חולפים לנגד עיניו של אדם כל חייו, אולם מעולם
לא הוגעתי את מוחי לדמיין כיצד בדיוק מתרחש התהליך. המסע הוא
כמו ברכבת שדים של לונה-פרק: אתה נוסע ללא כיוון, בחשיכה
ופתאום מבליח אור ומולך מתרחש חזיון בלהות, שנמוג אל החשיכה
מקץ רגע קט. אני נע באיטיות מטה מטה לאורך סרגל הזמן. רק מספרי
השנים מוארים באור חלוש, כמו שלטי היציאה באולם תיאטרון.
1955.
אור.
אני בנדנדה המשתלשלת ממשקוף דלת המטבח. אמא טרודה בהכנת הארוחה
לכבוד יהודה, אחי, שבא לחופשת שבת. יהודה עומד לידי ומנדנד
אותי. אני בן 3 ויהודה בן 19, ולמרות זאת אנחנו כל כך דומים,
נדמה לי שאפילו טביעות אצבעותינו זהות לחלוטין... יהודה לא
יודע לשיר, אבל לחרוז חרוזים היתוליים הוא יודע, ועוד איך.
ואחד מאלה שגור עכשיו בפיו, בקולי קולות ובחיוך רחב:
"יש לנו שכן חזיר
שדופק הוא על הקיר
ואת דקל הוא מעיר
קלמן, קלמן, קלמן"
אני צוחק, אמא צוחקת. קלמן מעבר לקיר שומע היטב, והוא כנראה לא
צוחק.
חושך.
1962.
אור.
אני עומד ומתנדנד להנאתי על שער הברזל בכניסה לחצרנו, שבנה
דודי פרץ הנפח. מפינת הרחוב מגיח זוג אופניים בדהרה מטורפת,
רכובות על ידי ז'קי חלפון, הנער השליח של המכולת. ז'קי גדול
ממני בכמה שנים, אבל הוא לא הולך לבית-ספר ואנחנו חברים די
טובים, כלומר כשאני בא למכולת והוא בדיוק מעמיס את הארגז שעל
אופנייו במרכולת המיועדת למשלוח ללקוח, הוא מסתכל סביב לראות
שאיש לא מביט וחולץ עבורי תפוח עסיס או בננה מאחת השקיות,
כשהוא מגחך בשיניים צהובות. ז'קי מטיס את אופניו לכיווני,
וכשהוא חולף על פני השער הוא יורה בי מבט זועם "אני יתפוס אותך
- אני י'רוג אותך!". אני לא כל כך מבין מה פתאום, אבל מאותו
יום אני לא הולך לבד למכולת, רק עם אבא, ואם ז'קי שם אני מסתתר
היטב שלא יראה אותי. פעם אבא הלך עם הוגו הזקן לראות אם הגיעו
חצילים טריים, ובדיוק חזר ז'קי חלפון מאיזה משלוח. הוא השליך
את אופניו בפתח המכולת ומשם נפנף לעברי באצבעו: "אני יתפוס
אותך - אני י'רוג אותך!" וצחק צחוק גדול ומרושע. מזל שבדיוק
אבא בא ונצמדתי אליו חזק חזק, בלי לגלות.
חושך.
1967.
אור.
אני עומד מתחת לעץ התות שממול לבית וממולל עלים. מיה היפהפיה
יושבת על הספסל ועיניה נעוצות בקרקע. מחר בשעה הזו היא כבר לא
תהיה כאן. כרטיסי הטיסה מוכנים, המזוודות ארוזות. הבית נמכר.
אבא שלה כבר נסע לפני שבוע, והיא ואמא נוסעות מחר. לעולם. אחיה
בקנדה סידר כבר עבודה לאבא, ויש לו כבר כמה לקוחות לאמא,
שתתחיל קצת עם קוסמטיקה בבית ואחר כך אולי תפתח עסק קטן.
בעיניה של מיה אין דמעות. אף פעם. היא חזקה. ואני שבור. צונח
על הספסל לידה. שלושה חודשים של אהבה בתולית, נפלאה שלא ידעתי
מעולם. אהבה ללא מגע, רק להיות ביחד, לצחוק, להסתכל עמוק לתוך
עיניה החומות. פעם החלקתי בידי על שערה, והיא ספרה בלב כמה
שניות לפני שהזיזה את ידי וחייכה את החיוך המתוק והמקסים שלה.
אני נוגע בכתפה והיא לא נרתעת. אני מעביר את ידי לכתפה השניה
מעל צווארה, והיא נענית בשתיקה, אבל ראשה כבוש עדיין בקרקע.
אני מרים קלות את סנטרה, שאראה את עיניה. הדמעות הן רק שלי.
אני מקרב את שפתי והיא כאילו מחכה למגע... בשניה האחרונה מסיטה
ראשה הצידה ושפתי מחליקות על פני לחייה הרכה וצוללות אל תוך
השיער השופע. היא קמה ממקומה ובלי לתת בי מבט אחרון היא עולה
על האופניים. עכשיו אני שומע אותה מושכת באפה. מתייפחת קלות.
אני נשאר מסומר לספסל.
חושך.
1968.
אור.
שוב מתחת לאותו עץ תות. מיה ואני. היא חזרה. גם הוריה. היא,
החזקה מכולם, הבהירה להם היטב שאם לא תחזור, תשבר לנצח, והם
נכנעו.
"מעכשיו לא נפרד יותר", אני לוחש למיה.
"אתה כבר נפרדת ממני", היא עונה. "יצאת עם ירדנה, ואני... אני
כל כך אהבתי אותך".
"את עדיין אוהבת אותי, ואני... אני כל כך אוהב אותך".
"לא, אני כבר לא יכולה לאהוב אותך. אתה בגדת".
שוב הדמעות. רק אצלי. שוב היא קמה ועוזבת על אופניה.
אני רואה אותה עם ניר. אחר כך עם רובי, מדריך הגדנ"ע. ואז
הגרוע מכל - עם ז'קי חלפון. ואני - עדיין עם התמונה. בוכה
בלילות. מסרב לדמיין אותם שוכבים.
חושך.
1976.
אור.
חתונת מיה וז'קי חלפון. חתונת דקל וגלית.
חושך.
1991.
אור.
בי"ח איכילוב, טיפול נמרץ. יהודה שוכב במיטה, פניו חוורות. אני
נכנס בצעדים זהירים, מהוססים. בגלל שאנחנו כל כך דומים, אני
יודע שגם לי מחכה ניתוח מעקפים בעוד 16 שנה. בדיוק. אבל הוא
נראה די מאושש. הבאתי לו אפטר-שייב, כמו שהיה שולח לי תמיד
לצבא. אני ניגש ומחייך, לא נוגע. אף פעם לא היה בינינו מגע -
אנחנו כאילו נוגעים זה בזה כל הזמן. הוא שולף מתחת לכרית דף
תלוש מעיתון סוף השבוע - תשבץ אתגר בלתי גמור. "עוד שתי הגדרות
חסרות לי, ואפילו שכנתי החביבה לא הצליחה לפתור". הוא מטה את
ראשו ומחייך לאשה הנאה שבמיטה הסמוכה.
"מיה?", אני שואל בפליאה.
"וואוו, דקל... יובלות...". זה אותו החיוך. ליבי מחסיר פעימה.
"מה... מה את בדיוק עושה כאן?"
"מעקפים, ידידי... זה המקום..."
"אבל..."
"נו טוב, לא כל אחד זוכה להגיע לגיל מופלג...".
בדלת מופיע ראשו של ז'קי חלפון. בחיי שלא הייתי מכיר אותו
בקרחת הזו. מחויט היטב בחליפה, ניגש למיטת אשתו ונושק למצחה.
לא יודע אם הוא מכיר אותי, אבל הוא נועץ בי מבט מלווה בחיוך
קפוא: "אני יתפוס אותך - אני י'רוג אותך!". לא, הוא לא אומר
זאת, אבל אני שומע.
חושך.
2001.
אור.
הסבלנות משתלמת. למעלה משלושים שנה חיכיתי, אבל ידעתי שאצליח.
אני עקשן ודבק במטרה. חודשיים חלפו מאז שמצאתי, במקרה לגמרי,
את מיה. זה התחיל כמו צ'ט פלירטוטי רגיל באינטרנט, אבל תוך כדי
דיבור נפל האסימון. ידעתי שלא ארפה, והיא, מעבר לגשר ארוך
השנים הזה, ריככה את התנגדותה. ריככה מאד. למעשה, אפילו התחילה
להתעורר בה סקרנות חדשה... לפתוח... לחדש.
אני יוצא מחדר האמבטיה - היא מחכה לי על המיטה. במהלך הצ'טים
פתחנו בינינו הכל, כולל העדפותינו המיניות, ומצאנו תיאום
מושלם, שהלב ממש התחמץ לנוכח השנים הרבות שחלפו מבלי שהיתה
יכולת לממש אותו. עכשיו הכל כמסוכם. היא ממתינה לי, מבוגרת
ובשלה הרבה יותר, אך יפה מתמיד. היא מחכה על ברכיה על המיטה,
רכונה לפנים על זרועותיה, אחוריה מופנים לעברי. כוח הכבידה
מסייע לשדיה לנטות בכיוון הנכון, ונראה כאילו הם זקורים, בדיוק
כמו אז, כשהיתה בת חמש עשרה. אני מתיר את חגורת החלוק, כולי
דרוך וקרב אליה לאט אך בנחישות.
"אני יתפוס אותך - אני י'רוג אותך!"
אי אפשר לטעות. ז'קי חלפון עומד בדלת בפנים מאיימות, בידו סכין
ארוכה. אני נרתע לאחור, אך הוא נמלך פתאום בדעתו, משליך את
הסכין לרצפה ומתיר את חגורת מכנסיו. אברו עצום הממדים נשלף.
מיה קפואה במקומה על המיטה. הוא ניגש אליה וחודר לתוכה בבת
אחת. גופה נענה לו במסירות והם מתחילים להתנועע בקצב מטורף. כל
מה שאי פעם מאנתי לדמיין מתרחש עכשיו לנגד עיני. המראה חזק
מנשוא. מתיישב על הרצפה ועוצם את עיני. הם עוד ממשיכים.
בפתח מופיע יהודה, לא יודע מהיכן.
אני לא יכול לזוז - עומד קפוא ובוהה במתרחש. יהודה ניגש ומרים
את הסכין מהרצפה. הוא מתקרב מאחורי גבו של ז'קי חלפון ונועץ
במכה אחת את הסכין בגבו. גופו של ז'קי חלפון נמתח באחת לאחור
וישבנו השעיר נשלח קדימה בעוצמה אדירה. גופה של מיה מזדעדע
באורגזמה עצומה. ז'קי חלפון מתמוטט בצד המיטה ומיה נופלת
קדימה. אני קם, ניגש אליה והופך אותה על גבה. היא מתה. ליבה לא
עמד בתענוג האימים הזה.
שוטר מופיע בפתח, יהודה מצביע לעברי ומוסר את הסכין לשוטר,
כשהוא מסביר "אני חושב שהוא פשוט אהב אותה יותר מדי".
חושך.
2002.
אור.
אני עומד על רצפת העץ ועניבת החבל מונחת לצווארי. טביעות
האצבעות על הסכין היו חד משמעיות. כל נסיונותיו של עורך הדין
שלי להוכיח אי שפיות זמנית עלו בתוהו.
דלת רצפת הגרדום נפתחת בחבטה ונשמטת באחת מתחת לרגלי. הרף עין
קל לאחר מכן אני מצליח לשמוע את קול ההתרסקות החרישית של
מפרקתי. עיני עצומות ואני מוצא עצמי סופר, בדיוק בהתאם לתרגולת
הידועה:
"עשרים-ואחת, עשרים-ושתיים, עשרים-ושלוש"... |
