מחבקת את עצמי
מסתכלת מסביב
ובורחת.

חושבת לעצמי
מתי תפוג ההרגשה הזו.
צריכה את המשהו הזה שתמיד
יהיה כאן.

ונמאס כבר לברוח
מכל מכשול קטן.
יושבת וחושבת מול נהר
איך ולמה.

לפעמים בתל אביב יש
הרגשה של מרדף
אחרי אהבה מזדמנת.

רוצה לשים שלט על הדלת
"תיכף אשוב".
לשבת קצת ולחשוב
ולחזור בריאה יותר.
אבל זה מתקדם לי כאן מהר מידי.
הכל משתנה כל דקה נתונה.

עיניים כואבות כבר הרבה זמן לא ראיתי.
מאיפה הגיע כל הביטחון האנושי?
וכואב לי לבד.
נמאס לי שהכל סתמי.
נמאס לי לא לזכור מה השם
של מי שאהבתי אתמול.

ועצוב לי לבד
כי דווקא עכשיו נעלמו לי כולם.
המדרגות תלולות מידי
למה לא ליפול אחורה?

תמשיך לנגן, מר לנון,
תמשיך לנגן.
הכל נשאר בתיאוריה.