באותו ערב ישבנו מחובקים בגלל הקור של פברואר בים, זוכר? ישבנו
על המזח ולחשת לי ש"לא משנה מה יקרה, אף פעם לא נפרד, אנחנו
צוות". הבאת לי אז את השרשרת עם בצדף שקנית בסיני, צדף שלפי
הבדואים קושר אותנו ביחד. אותו בדואי חצה לך את הצדף לשניים,
חצי לך וחצי לי, "וזה אומר שאנחנו קשורים לעד". הסכמתי איתך,
אחרי הכל אנחנו כבר לא ילדים קטנים שיורקים לכף היד ולוחצים
ידיים בשביל להתאחד, הייתי כבר בת 15 אז, אתה בן 18. ואף אחד
לא הבין מה אתה עושה עם "ילדה קטנה", אבל אני חושבת שהקשר
ביננו היה הרבה יותר עמוק מסתם רומנטיקה. זה היה מעבר, אתה לא
חושב? כאילו, אתה ואני היינו באותו הראש בדיוק, הרי הכרנו
בקופת חולים כשהתעטשנו בדיוק באותה שנייה והתחלנו להתגלגל
מצחוק. אז הבאת לי נייר טואלט מהשירותים לנגב את האף, והשאר?
השאר כבר היסטוריה. מאז לא נפרדנו.
ואז התחלת ללמד אותי לנגן על הגיטרה את "סטרוואי טו האוון" של
לד זפלין (כמה בנאלי) ולחשת כמה טוב זה היה עם היינו יודעים
שיש מדרגות כאלה.  
באותו ערב, כשהדלקתי סיגרייה, פתאום התעוות לך משהו בפרצוף.
שאלתי מה קרה ולא ממש ענית. כרגיל אתה שותק ברגעים הכי
קריטיים.
ואז השנים עברו להן, והנה אחרי שנתיים של אינטנסיביות מוגזמת
אחד לשני, אתה מת לי. ולא סתם מת לי, אלא מת לי ממנת יתר.
אני עומדת עכשיו בדיוק איפה שישבנו אז, בפברואר 1999, על אותה
אבן מדוייקת במזח של חוף הדולפינריום. השנה עכשיו היא 2002,
אני חושבת שיש כאן אפילו את אותם אנשים פחות או יותר, הם פשוט
הזדקנו בכמה שנים. בדיוק אותה הגיטרה נסחבת על הגב שלי, אני
לובשת את פחות או יותר אותו דבר, חולצה שחורה עם ג'ינס מהוה,
ואני לבד.
מאז הלכת לי, לא מוצאת שום קשר רציני. פשוט לא מסתדרת עם זה.
אני משווה אותם אליך כל הזמן, והרי אף אחד לא יכול להיות
מושווה אליך. מתגעגעת אליך. לפרספקטיבה שלך, להבנה שלך,
לשתיקות שהטריפו אותי. מתגעגעת להיות לבד עם מישהו אחר חוץ
מעצמי.
איתך נלחמתי, הייתי מסוגלת. אבל לבד? מה הטעם?
הצדף שלך עדיין על הצוואר שלי... אני מתגעגעת.