מנסה לעמוד ישר, משימה קשה המוכתרת בכשלון.
מתנודד לכאן ולכאן, מחפש מקום מנוחה, מקום חם ויבש לשכב
ולנוח.
יום שישי היום, תל-אביב של לילה. בכל פינה תמצא צעירים,
צוחקים, נהנים מהחיים. זוכר איך היה כמותם, צעיר, מאושר.ישן כל
היום ויוצא כל הלילה, יוצא ושותה. בסמטאות מבחין לעתים בצעיר
שיכור, יושב על ברכיו מקיא את נשמתו. זוכר גם את זה, איך אחרי
לילה של שתייה וריקודם היה שרוע שיכור. מרחף בעולם אחר, עולם
טוב יותר, עולם שבו לעולם לא קר ולעולם לא רע.
היה נותן הכל כדי לחזור לימים ההם, ימים ללא דאגות, ללא מכאוב.
זו הייתה התקופה המאושרת בחייו, התקופה היחידה בה חש חופשי.
בלילה קר ואין מחסה. הצעירים חשים בזאת ורצים למכוניות
הממוזגות שלהם, לחימום המלאכותי שהוריהם קנו להם. רק לו אין
לאן לברוח, הקור עוטף אותו מכל פינה, אוחז בו ומשתעשע בו כאוות
נפשו.
חולם על בקבוק וודקה, אין כמו וודקה לחמם את הלב בלילה קר. אבל
וודקה אין. יודע שוודקה היא לא הפתרון, היא זו שדרדרה אותו
למצבו הנוכחי, אבל הוא לא מחפש פתרון, לא כעת. כעת כל רצונו
הוא בהפוגה זמנית, הפוגה בכאב, הפוגה בקור ומעל לכל הפוגה
בדאגות.
מולו הוא רואה בחור ובחורה, הם אינם צחקים כמו יתר הצעירים
מסביב. הנערה בוכה, בכי הסטרי וחסר מעצורים בעוד הבחור מנסה
לדבר אל ליבה, להרגיע אותה ולהפסיק את מכאובה.
"סליחה יש לך סיגריה?" הוא שואל, מתקשה לבטא כל הברה בגלל
הכאבים הבלתי פוסקים.
הבחור מתבונן סביבו מופתע, כשהוא מבחין בשיכור העומד מולו הוא
מעקם את אפו ברוגזה ועונה "לא" בקצרה.
"אתה בטוח? אולי תחפש"
"אמרתי לך שאין לי" אמר הצעיר.
"ולבחורה?"
"אין לה, אתה יכול לעזוב אותנו בשקט?" הצעיר עונה בזעם עצור.
"על תדבר אלי ככה, אני אבעט אותך בראש", הוא אומר, בנסיון
להשמע מאיים, נסיון נוסף שנכשל.
"בסדר", אומר הצעיר ופונה לבחורה.
"כשאני הייתי בגילך, הייתי מלך, מזיין כל היום. היו לי עשרים
בחורות כל שבוע."
הנער מאבד את סבלנותו, "אני בטוח", אומר בציניות מופגנת שנעלמת
משום מה מעיניו של הנווד.
"למה היא בוכה?" שואל, "תעשה שלא לא תבכה או שאני בועט אותך
בראש".
"אני מנסה", אומר הנער בטון מתנצל.
"אל תבכי", אומר לה, "תהיה שמחה, תהיה צעירה, למה לבכות?"
הבחור מתרומם, "קח עשרה שקלים", הוא אומר, בעודו שולף מארנקו
מטבע של עשרה שקלים, "קנה לך סיגריות ושיהיה לך יום טוב".
"תודה לך איש צעיר", הוא אומר, ומתנודד לו לאיטו משם.
הוא מסתכל אחורה, הצעירה כבר לא בוכה, היא והנער צוחקים להם
יחד, כאילו צרותיהם נשכחו. מחייך חיוך עצוב, הוא את שלו עשה.