"אני אוהב אותך, את לא מבינה?"
"מבינה, מבינה, רק תפסיק להגיד לי את זה 70 פעם ביום". אמרתי
לו.
"אבל את יודעת שאני תמיד חייב להגיד את מה שאני מרגיש, נכון?
את לא מכירה אותי מהיום".
"יובל, אני יודעת, וגם אתה לא מכיר אותי מהיום ואתה יודע שאני
אוהבת אותך גם מאוד מאוד, אבל לא כמו שאתה רוצה".
"אבל למה את לא יכולה לאהוב אותי  ככה? אולי תנסי?"
"תגיד לי אתה אידיוט"? עניתי בשיא העצבים. "אתה יודע בדיוק מה
הסיבה שאני לא יכולה לאהוב אותך".
"אני יודע, אבל אני חושב שזה בולשיט, את עדיין מחפשת את עצמך
ואת עושה טעות".
התחלתי לצחוק....צחקתי כל כך חזק עד שיובל נהיה כולו לבן.
"אוי, באמת.....מחפשת את עצמי? לא יכולת לחשוב על משהו יותר
חכם להגיד? חוץ מזה אתה יודע שאני לא לבד, שיש לי חצי שני,
נכון? אתה יודע שגם אני אוהבת".
יובל נהיה אדום." תפסיקי להגיד את זה!!!!!"
"את לא אוהבת באמת, זה שקר!!!!!! אני 3 שנים אוהב אותך ואת
יודעת את זה ואת לא מעריכה כלום!!! אני יודע שמה שאת קוראת לו
אהבה זה כלום!! זה לא נכון,את חיה בסרטים את. מכל הטריפים אכלת
נהיית מסובבת לגמרי".
"יובל די!!!!אני מאוד מוחמאת מזה שאתה אוהב אותי ,וכן אני
יודעת את זה,שאתה אוהב אותי 3 שנים. מהרגע שהתחלנו לעבוד פה
בבית קפה הזה,נהיינו ידידים ממש טובים עם הזמן,ועזרת לי
המון...תמיד עזרת לי,ונורא כיף לי איתך והכל, אבל די! מספיק,
יש גבול! אני מקבלת אותך כמו שאתה אז תקבל אותי כמו שאני".
דמעות עלו בעיניו של יובל. "את נהיית בלתי נסבלת מיום ליום.
אני לא נשאר פה יותר. אני הולך הביתה".
יובל יצא מהבית שלי וטרק את הדלת חזק.
ואני ישבתי , הדלקתי סיגריה...יושבת וחושבת בין שאכטה
לשאכטה...למה יובל לא יכול להבין שאני אוהבת רק בנות?