ציורי נפש (שירים)
1. פרידה
2. ידידות
3. בדידות
4. נחמה
5. זיכרון
אורית ירון, 1988 - 1990


פרידה
יחד טיפסנו לקשת
קופצים למעלה ככל שנוכל.
אוחזים זה בזו, נופלים, צוחקים,
להיות ציפורים, להגיע אל על.

יחד עברנו מצבע לצבע
היינו אדום והיינו סגול.
חשבנו שכל השמיים שלנו
הם הנייר, אנחנו מכחול.

היינו זריחה, והיינו שקיעה
הכל קורה כשעומדים על ענן.
בינות מלאכים, בין טיפה לדמעה,
אבדנו כמעט בתוך הלבן.

יחד טיפסנו לקשת
חשבנו להיות שם מאז עד עולם.
ופתאם - סערה. הקשת שבורה.
כל אחד לבדו -
נפלנו לים...

ידידות
כל פגישה היא בלון.
צבעוני ועגול
מרחף לו אי שם
ברקיע כחול.
מתנגש בענן
מתנתק מהכל
ואנחנו - עליו
עם צבעים ומכחול.

בוחנים את הנוף שלמטה נפרש
ולפי הצורך - צובעים מחדש:
מוהלים בלבן,
מטמיעים בשחור,
מציירים בורוד,
בזהב, או אפור...

יחד צובעים.
יחד קובעים.
יחד מוצאים
בלונים אחרים.

בדידות
פרח קטן
בצבעים נחמדים
וריח נעים.
מהבינוניים.

בשדה שממול
הפרחים גדולים
עם ריחות משגעים
ועלי כותרת בצבעים.

פרח קטן
מקנא, מעריץ
שקשה להבחין בו
וצריך להתכופף כדי להריח.

ואנשים עוברים.
מתעלמים, שוברים,
והוא לבד.
למה ?

נחמה
בקצה השמיים
יש קטע
שהוא שלי.
בכל פעם
שאני מחפשת אותו,
הוא נדחק ויוצא מן האפור
או התכלת,
ומגלה לי קצת
מעצמו.

זיכרון
ברחוב שלי יש איש אחד
איש עצוב, איש לבד.
מסתובב בעיר, בלון ביד,
מזוודה מטולאת וכובע מבד.

מחפש קרובים, מחפש רחוק,
אחד שיזכיר לו כיצד לצחוק
שידע לקבל, שידע לשתוק
שיוכלו יחדיו בבלון לחלוק.

האיש הזה הלך מזמן
הוא מחפש הרחק מכאן.
אבל אצלי בתוך ארון
יש איש אחד, ויש בלון.