אמא של עידו
אמא של עידו גרה בכפר
יש לה בית גדול על צלע ההר.
בית מעץ עם גדר אבנים
בו היא חיה לבד כבר הרבה שנים.
יש לה שני כלבים שאוהבים להתרוצץ
וחתול שמן ששונא להתרחץ
ומחסן גרוטאות בקומת עמודים
עמוס רהיטים וזכרונות כבדים.
ילדי השכנים אוהבים לבקר.
לשחק עם הכלבים והחתול בחצר,
לרוץ בבית, לשחק בצעצועים,
אבל אני הכי אוהב לחפש סיפורים.
לפחד קצת מהחושך בכניסה למחסן,
להתגבר כמו אביר במבצע מסוכן.
ואחרי שהעיניים מתרגלות לשחור -
להתחיל לחטט, לחפש ולנבור.
פעם מצאתי שם תמונה של משפחה,
באחרת - תחפושת ישנה של נסיכה
ופעם מצאתי כלוב של אוגרים
וכמעט אילפתי בו שני נמרים.
בדרך כלל אחרי זה אני עולה למטבח.
אמא של עידו נותנת לי כעך,
מכינה לשנינו קפה של גדולים
ואני, בינתיים מספר לה סיפורים.
אתמול שאלתי את אמא של עידו
למה תמיד בסוף האגדות
כשהגיבור סוף סוף מתחתן עם הנסיכה -
אני אף פעם לא מרגיש שהיא באמת שמחה.
אמא של עידו חייכה חיוך עצוב
ואמרה שעוד אבין, וזה בעצם לא חשוב.
אבל רציתי שתשמח, אז הבטחתי מיד
לחשוב בשבילה על סיפור מיוחד
שהסוף שלו יהיה לגמרי אחר -
ויצאתי לשחק עם הילדים בחצר.
בלי אמא
אמא אמרה: "הוא כבר ילד גדול"
ונתנה לי קופסא עם צבעים ומכחול
הביאה דפים ומילאה כוס במים
ואמרה: "אחזור בעוד שעתיים".
היה שקט בבית. הייתי לבד.
פעם ראשונה בלי שום אף אחד.
אבל לא פחדתי.
בכלל.
כמעט.
בכלל לא פחדתי, אולי רק קצת.
ראיתי בטלויזיה סרטים מצויירים
שיחקתי לבד בתופסת עכברים
ניגנתי יצירות נפלאות בפסנתר
ו... נמאס לי. החלטתי לצייר לי חבר.
ניגשתי בזהירות לשולחן המטבח,
לבשתי סינור כחול ומלוכלך
ערבבתי צבעים ומרחתי במכחול
הרגשתי ממש כמו צייר גדול.
היה שקט בבית. הייתי לבד.
פעם ראשונה בלי שום אף אחד.
אבל לא פחדתי.
בכלל.
כמעט.
בכלל לא פחדתי, אולי רק קצת.
ציירתי מגרש משחקים גדול
ובצד ימין, ליד ארגז החול
ציירתי ילד שנראה קצת עצוב
אולי בגלל שגם הוא מרגיש עזוב.
הוספתי לילד כדורגל נהדר
והזמנתי את שנינו למשחק מצוייר.
שיחקנו וצחקנו. נהניתי נורא
פתאום - דפיקה בדלת. אמא חזרה.
(סיפרתי לה ש...) היה שקט בבית. הייתי לבד.
פעם ראשונה בלי שום אף אחד.
אבל לא פחדתי.
בכלל.
כמעט.
בכלל לא פחד
נו,
אולי רק קצת.
