הוא ישב באוטובוס קו 45 בספסל הרביעי והביט סביבו, הוא היה ממש
שמח והרגיש טוב עם עצמו.
משמאלו ישבה אישה צעירה ויפה ( למרות שעיניה לא היו שחורות כפי
שאהב ) ולידה גבר צעיר עם עגיל באוזן ושיער ארוך : "הם בטח
חברים" הוא חשב "כמה רומנטי ללכת ביחד" , מאחוריו ישבה אישה
זקנה ועצבנית ומלפניו הספסל היה ריק.
הכל היה ממש מצוין והיום הזה היה פשוט מיוחד ( כמו אחד מן
הימים האלה שאתה  פשוט לא רוצה שייגמרו לעולם ) - בבוקר הוא
נפרד ממשפחתו ( אשתו ו -4 ילדיו ) בארוחה חגיגית, הם היו קצת
עצובים שהוא הולך.
אבל גאים, כולם היו גאים בו והוא הבטיח להם שיחזור בקרוב או
שהם יבואו אליו בהקדם האפשרי ואם אפשר שילכו בדרכו - הדרך
לגאולה.
הוא בא מחבל ארץ רחוקה והוא ומשפחתו חיו אומנם בעוני רב אבל
בפנים הייתה להם תקווה לגאולה ואמונה שיום אחד הכל ישתפר ואולי
כך באמת יהיה יום אחד. ועכשיו הוא אף הזיל דמעה כאשר חשב כמה
נחמדים האנשים באוטובוס ובכלל וכמה שהעולם יפה והגאולה קרובה.
האוטובוס עצר בתחנה וילד קטן וחמוד כל כך עלה והתיישב לידו.
הוא חייך אל הילד ושמח שהילד יבוא אתו הרי הוא כל כך חמוד.
הילד נופף להוריו לשלום והם חייכו אחד לשני.
האוטובוס המשיך לנסוע ועצר בתחנה הבאה והמון אנשים עלו
לאוטובוס, האיש הרגיש קצת לא נוח אבל לא היה לו אכפת כי הוא
היה כל כך שלם עם הדברים ועם העולם ופשוט שמח מכל רגע - הילד
חייך , האנשים שמחו והאושר היה כה גדול.

אז הוא פתח את התיק , לחץ על הכפתור ושלח אותו ואת 41 הנוסעים
האחרים שהיו איתו באוטובוס לגאולה.