"צריך להחזיר את הרוק למה שהוא היה בהתחלה: מחאה וריקודים."
(עמוס, בשיחה פרטית.)


אל תתאמצו. כבו את המנורה. פרקו את צוות
החקירה. איני מסתירה דבר, מלבד שמי הקודם.
מיד אגלה לכם בשביל מי אני עובדת,
בשביל מי אני קמה בבוקר ומרגלת אחרי כולכם.

חברת כוח האדם חסרת הבושה
("השפה העברית - גיוס, השמה וניהול משאבי אנוש")
שכרה אותי כדי להדליק את האור בבוקר המבושל
של יולי. בבוקר הקפוא של דצמבר. באמצע נו"ש.

וביניהם. למתוח זרוע חלשה אל המתג,
זרוע חלשה המחוברת לעירום החשוך.
אור. מודיליאני מציץ. לו הייתי רוקרית מתה,
הייתי רוצה למות שוב ושוב.

לקום בבוקר, לנגן, לצרוח ולמות בערב.
אחרי אחת-עשרה מיתות הייתי כבר מגיעה
אוטומטית לשמאל הקיצוני. לכתבות של מיברג. הרס
עצמי זה לא כוס הבירה שלי. ולא שאני גאה

בזה, אבל מעולם לא הייתי אופטימית.
במקרה הטוב - סתם מאושרת. ואלמלא
הייתי כל כך עצלנית, אולי הייתי מתקינה לי דימר,
לטובת הקיארוסקורו והסיפור המלא

במוסף סופשבוע. אני לא בדיוק חיה
על הקצה. אין דבר, אני יכולה להמציא
קצוות אינספור: אגרוף בבטן לאוקלידס. אני עושה חיל
בהשתחלות מתפתלת וחצופה אל החריצים

שהותיר הקבלן המרושל שבנה את חיינו.
(ניסה לחסוך בעלויות הבטון, כמו כולם.)
לו הייתי רוקרית מתה, הייתי החל מ-
המיתה העשרים ושתיים זוכה לקולז'

מידי אנדי וורהול. וכל יום - חמש-עשרה דקות של
תהילה. כמו התעמלות בוקר. חתומה פוסט מורטם בריקודיסק.
בצעדים מואצים חולפת על פני בנין דקוטה.
וסביבי לחישות: "את ואני והמלחמה הבאה", מחאה וריקודים.


חיפה 13 בדצמבר 2000.