"הגשם יתחזק ביתר שאת"
דמייני, אומר החזאי
דמייני
הוא עוצם את העיניים
ואני עוצמת גם
הוא נעמד מאחורי
נצמד
עכשיו אני שומעת גשם
אתה שומע?
כן, שטפונות בנגב, ילדתי
אני עוצמת את העיניים חזק
נאחזת במדף על קיר שמולי
ברגליים פשוקות מרגישה אותו
עולה בתוכי
בכוח
אפילו שאני לא מתנגדת
מחמם לי את הבטן
אני מנסה להתרכז
אם החום מקהה את הכאב
או שהכאב מקהה את החום
זה שורף
אני צועקת אז הוא חושב שזה נעים לי
זה נעים לי אז אני חושבת שאני צועקת
זה שורף.
הוא תופס אותי בידיים הענקיות שלו וזה כואב
אני נושכת את השפתיים
ומרגישה
איך שלי ולגשם ממש קשה להפסיק
איך שפעם רצינו להציף
ונסחפנו
איך שאנחנו שייכים עכשיו לכולם
ולעצמנו לא
תנשמי
אומר לי החזאי
תנשמי
העננים לא יעזבו אותנו
לא בזמן הקרוב
אז תנשמי בתי
תנשמי
אני יכולה ממש להרגיש
איך שפנים הבטן שלי נמס
ומתכוונן ליציאה מתוכי
בתוך 28 יום
פתאום
אחרי 80 חודשים של חורף
בעמידה מול קיר
ללא חלון
אני מתחילה להרגיש
משהו משמש
החזאי מזהה את זה מיד
ודוחף עצמו חזק יותר
מטפס בי אוחז בבטן מבפנים
אני מתפתלת
מורידה את הראש כמתנצלת
ויודעת
שאם אסובב  ראשי וודאי אראה אותו
מחייך, יודע  
ששוב קר לי
ויש לי עור ברווז
אני רועדת בכתפיים
הוא מתרכז
תופס לי את הכתפיים אני שומעת
אותו נושם כבד
איך הוא כמעט רוקד
80 חודשים של חורף
עכשיו אני רוצה לים
אני רוצה לשם לשם
אבל לכפות הידיים שלי
כבר יש צורה של המדף
והגב שלי מתקמר
ומתקער
בדיוק בהתאם לבטן
שלו
תישארי
אומר לי החזאי
תישארי תראי איתי
את הסערה
יהיה טוב
רק תדמייני
תתפסי תנוחה
ותדמייני ילדה
תדמייני