"מה אתה עושה?! למה לעזאזל אתה חושב שיש לך זכות לעשות את
זה?!" היא צעקה כשעיניה מביעות כעס ותסכול. לרגע שוב עברה בי
אותה תחושת הלם. רגע, היא צועקת עליי? היא כועסת עליי??? איך
זה יכול להיות???
אבל כן, היא כעסה עליי, ומאוד!
חשבתי לעצמי איזו זכות באמת היתה לי לעשות את זה. למרות שתמיד
אמרתי לה בחיבה מבודחת שהיא שלי, ידעתי שהיא לא באמת שלי ולכן
אני לא יכול להגיד לה מה לעשות.
ועדיין, לא הרגשתי שעשיתי דבר רע עד שהיא התחילה לצעוק כל כך.
"דווקא היתה לי כל זכות שבעולם לעשות את זה, כי..."
"לא! לא לא היתה לך!! יש לך מושג כמה זה מעצבן כשעושים דבר
כזה?!"
דוגרי, לא. אין לי שמץ של מושג. אני, כידוע, לא מעשן, אני נגעל
מדברים כאלו וחוצמזה המחשבה על הפיכת הריאות שלי לאבק ויצירת
גידול סרטני בגרון לא קוסמת לי כלל וכלל משום מה.
"אפילו אנשים שהם לא מעשנים, אבל שהם לא טיפשים כמוך, יודעים
שאתה לא יכול פשוט לשבור לבנאדם מעשן ת'סיגריה!!" היא עדיין
כעסה, ועדיין צעקה, ואני עדיין הייתי מעט המום, אני רגיל שכל
מילה שאנחנו מחליפים מבטאת אהבה, לא כעס.
אולי באמת לא היתה לי זכות.
אבל לראות אותה מבקשת מהחברה שלה סיגריה, ככה סתם מול העיניים
שלי בידיעה ברורה שהסיגריות הן האויב הכי נורא שלי (אחרי
ערבים, אנטישמים ואני עצמי כמובן) פשוט דקר אותי מבפנים ולא
יכולתי לתת לה להמשיך להרוס את עצמה.
"ולך אין זכות לעשן לידי כשאת יודעת שזה מפריע לי כל כך!"
הצלחתי סופסוף להגן על עצמי.
"טוב! בסדר! אז הייתי שומרת אותה אצלי ומעשנת אותה אח"כ!!"
"ואיך בדיוק זה היה עוזר לי? אני אזכיר לך שוב שהבטחתי לך לא
לתת לאף אחד לפגוע בך, כולל את בעצמך! לתת לך פשוט לקחת את
הסיגריה הזו מול העיניים שלי בידיעה ברורה שאת תעשני אותה היה
הופך אותי לא רק לשקרן שמפר הבטחות אלא גם לשותף לפשע!"
אבל היא פשוט סרבה להקשיב. הניקוטין הלם בורידיה, וכל הפנימיות
שלה זעקה לטבק, לעשן, לסיגריה.
תפסתי אותה ואחזתי בכתפיה.
הבטתי בעיניה הממושקפות. הילדה כמעט בכתה מרוב תסכול. ובגלל
מה?!!
"את הרי לא באמת ציפית שאני אתן לך לעשן, נכון?" אמרתי בקול
הכי מלא חיבה שיכולתי לשוות לעצמי.
"זה לא תפקידך!! אני אחליט מה אני רוצה לעשות!! אם אני רוצה
לעשן, אני אעשן!!" היא צעקה.
"לא היתה לך כל זכות, פשוט כל זכות..."
"אוי, נו די כבר!!" התפרצתי לדבריה. נמאס לי. פשוט נמאס לי.
נמאסו עליי כל כך כל הריבים האלו והויכוחים האלו איתה. למה
שאני ארצה לעזור לה?! היא לא רוצה לעזור לעצמה, והיא לא מתחשבת
בי בכלל! לא אכפת לה שכל סיגריה שהיא מעשנת פוגעת בי לא פחות
מאשר בה, ולא אכפת לה שכל מה שאני מבקש זה לנסות לשכוח את
העובדה שהיא מנסה לקחת את עצמה ממני בכוח, ולכן כל מה שאני
מבקש זה "לא כשאני כאן". למה אני בכלל עושה את זה לעצמי, למה
אני מתעקש להבין מה שהיא מסרבת להבין?!
למה? כי אני אוהב אותה כל כך... כי היא הבנאדם הכי חשוב והכי
יקר לי בכל העולם, וכי אף פעם לא תהיה מישהי מיוחדת כל כך
בחיי... וכי המחשבה על שניה אחת בלעדיה, אותה שניה אחרי שהעשן
והניקוטין יהרוג אותה, היא המחשבה הכי מפחידה, עצובה וכואבת
שהמוח שלי יכול להנפיק.
"מה די?! מה די?!"
"יודעת מה?! בואי שניה נשכח את העובדה שאכפת לי ממך, בסדר?! את
רוצה לטחון ת'ריאות שלך ולקבל סרטן?! רוצה למות?! לבריאות לך!!
אבל אני לא צריך לסבול עישון פאסיבי ואת הריח המסריח הזה בגלל
הטמטום שלך!!" עכשיו גם אני הייתי מתוסכל. עכשיו גם אני כעסתי.
עכשיו שנינו כעסנו, אבל לא אחד על השני, אלא על המצב.
המצב המגעיל הזה שהצליח לסכסך בינינו כל פעם שהוא רק רצה, בכל
פעם שהניקוטין הכה באצבעותיו ויצר אצלה עוד תסמונת Master of
Puppets , לא נכשל גם הפעם.
אז אנא הרשו לי לסיים בעצה קטנה. כשבנאדם יקר וחשוב לכם שאתם
כל כך כל כך אוהבים עושה לעצמו משהו כל כך קטלני ומטומטם כמו
לעשן, ועוד בוחר לעשות את זה מול העיניים שלכם בלי לחשוב איך
זה ישפיע עליכם עכשיו רק כי הוא "מת לסיגריה", אז תסתמו את הפה
ואת האף, תנסו לא להריח, תנו לו שיטחן את עצמו לנגד עיניכם,
אבל לא משנה מה תעשו, בשום פנים ואופן אל תעיזו לשבור לו את
הסיגריה!!! כי אפילו אנשים שהם לא מעשנים אבל פחות טיפשים ממני
יודעים שאסור למנוע מבנאדם מעשן את הסיגריה שלו, נכון?