יותר כמו סרט אימה

לאבא שלי יש את המפתח לבריכה, הוא המציל.
הוא יכול לפתוח אותה מתי שהוא רוצה והוא לא שואל אף אחד.
יש לו אפילו חולצה שכתוב עליה "מציל" באנגלית (סטייל "משמר
המפרץ") בשביל הפוזה.
אתמול בערב הוא הלך כהרגלו לבריכה והתחיל לעשות "בריכות" תחת
אור הירח המלא.
כשלאט לאט החלה מקוננת בו התחושה שמישהו מסתכל עליו.
הוא יצא מהבריכה מסתכל מסביבו לחפש את המציץ המסתורי.
בעודו עומד שם לבדו, כולו נוטף מים, הוא הבחין בחמש דמויות
לובשות שחורים מאחורי הגדר.
עם המצב עכשיו בארץ זה דיי מפחיד.
כשראו דמויות כי אבי גילה אותן, הן התקרבו בצעדים קטנטנים
ומהירים לעברו.
כשנכנסו החמש למעגל האור, עמד אבי בפי פעור ולא היה מסוגל לזוז
ממקומו.
כאילו נתקף בשיתוק שלא מהעולם הזה.
הן בהחלט היו נשים-אך לא מהסוג ה"נשי"  שרואים כל יום.
הן היו לבושות בשחור כמעט לגמרי ורק פניהן נשארו גלויות.  העור
המקומט והצהבהב היה תלוי באלפי קמטים קטנטנים על עצמות הלחיים
הגבוהות, עיניהן היו קטנות כאילו חיו בעצירות תמידית אך על
פניהן הייתה נסוכה  מעיין שלווה על טבעית כזאת-כאילו זה עתה
ירדו אליו מגן עדן, עטופות בפיסת לילה דקה שמצאו בדרכן.
אחת הדמויות, שנראתה כמנהיגה ע"פ ממידה הגדולים וחוכמת  החיים
שנשקפה מעיניה, צעדה צעד אחד קדימה וניצבה מול אבי בהחלטיות.

היא פתחה את פיה והחלה לדבר בשפה שלא הבין אך היא הייתה יפה
ורכה, כמו שירת מלאכים.
הוא לא הבין דבר ממה שאמרה אך בתוך ראשו הייתה לו תחושה שידע
מה הן רוצות-כאילו דיברה המנהיגה הישר אל תוך ראשו.
אבי היה מגיב אך עדיין היה תחת השפעת ההלם ורק עמד שם בוהה
בהן.
המנהיגה חזרה על דבריה וכשראתה כי אבי עדיין לא מגיב היא
הסתובבה לשאר בנות הלוויה שלה כאילו להתייעץ איתן, הן ציחקקו
לרגע ואז חזרה המנהיגה ופנתה לאבי כשעל פניה נסוך מבט משועשע.

או אז, החלה היא לעשות תנועות מוזרות בידיה ורגליה כשמאחוריה
צוחקות כל השאר.
לא היה אפשר לטעות בפירוש תנועות גופה ואבא שלי, שסוף סוף
התאושש מהשוק,  רק הנהן בראשו בלית ברירה.
מיד, בלי לפספס אף לא רגע, פשטו הדמויות את גלימותיהן השחורות,
בעודן שולחות מבטים חטופים באבי שעדיין עמד על שפת הבריכה ובהה
בחמש. מיד כשנכנסו כולן אל המימייה הקרירים של הבריכה הן החלו
משפריצות מים לכל עבר בשמחה כזאת שאבי עוד לא ראה מעולם, כמו 5
ילדות שיצאו לחופשה בראשונה בחייהן.
כשניסתה אחת הנשים להזמין את אבי לתוך הבריכה הוא סרב בנימוס
ונשאר ישוב על הכסא הגבוה שלו בוהה במחזה ההזוי.
איך הגיעו חמש ה"תופעות" הללו דווקא אליו וכמה בר מזל הוא שיצא
לו להיות שותף בטקס משמח זה שכולו תום וחדווה ושמחת נעורים (עד
כמה שאפשר לשייך  "נעורים" לנשים הללו).
הזמן כמו נעצר, למעט מתחם הבריכה, למשך שעה בערך ואז יצאו
הנשים מן הבריכה, לבשו את גלימותיהן ושוב ניצבו מול אבא שלי.
המנהיגה שוב פסעה קדימה, חייכה חיוך גדול ואמרה בעברית(עם
מבטא)
-"תודה  ושלום."
אבי רק החזיר להן שלום מהיר והן הסתובבו ונעלמו אל תוך החושך
כלעומת שבאו.
צחקוקן עוד נשמע מתוך הלילה.

כשאמא שלי צעקה על אבא שלי למה הוא מאחר לארוחת ערב הוא אמר
לה:
"מה את רוצה ממני? זאת לא אשמתי.
את פשוט לא תאמיני מה שקרה לי עכשיו בבריכה.
איך שאני בא לצאת מופיעות מולי 5 נזירות..."