כיתה ב'2 הייתה כיתה טובה של תלמידים טובים ולקבל הערה ביומן
מהמורה לא היה עניין של מה בכך, וכשדני התלמיד המצטיין קיבל
הערה ביומן מהמורה לטבע כל הכיתה הייתה המומה.
בהתחלה דני רק פיטפט עם רמי שישב לידו והמורה העירה לו כמה
פעמים אבל כשהמורה גילתה שדני גם לא הכין שעורים היא ביקשה ללא
היסוס את מחברת הקשר שלו.
דני התחנן בפניה שלא תכתוב לו הערה ודני הבטיח שדבר כזה לא
יקרה יותר לעולם ושהוא לא ידבר עם רמי והוא יכין תמיד שעורי
בית אבל דבר לא הצליח לשכנע את המורה הנחושה בדעתה לכתוב לדני
הערה ביומן, ולא סתם הערה אלא  הערה שמצריכה חתימת הורים.
בהפסקה הגדולה דני התבודד בחצר בית הספר ולא שחק עם יתר הילדים
שנהג לשחק עימם בדרך כלל. דני התהלך בין הילדים וחשב לעצמו
כיצד יבשר לאימו שקיבל הערה ביומן בשעור טבע. הוא פחד כל כך
מתגובת אמו.
דני חשב לספר קודם לאביו אבל אז נזכר שאביו בעצם אינו קיים,
כלומר קיים אבל דני לא ידע מעולם מיהו.
דני החל לקלל נמרצות בליבו את המורה לטבע בקללות מפותחות יחסית
לילד בכיתה ב' ואחרי שסיים לקלל הוא התחיל לבכות. הוא חש
שעולמו חרב עליו וכל דמעה מלוחה שנפלה לפיו הזכירה לו שהוא טרם
התמודד עם הגרוע מכל-הוא טרם סיפר על כך לאימו.
הוא הוציא את מחברת הקשר מתיק שלו וקרא את הערת המורה שדמעותיו
מרטיבות את הנייר, המחברת שעד לפני היום הייתה ריקה לחלוטין (
מלבד עמוד השער כמובן)עכשיו מלאה בהערה ארורה.
דני הסיר את עטיפת המחברת הכחולה והחל לקרוע אותה לגזרים
כשבראשו דמיין  שזו המורה לטבע.
הצילצול המטופש של סוף ההפסקה נשמע, דני ניגב את דמעותיו,
החזיר את המחברת לתיק והתכונן לחזור ללמוד עד סוף היום ובליבו
הוא שמח שיש עוד מספר שעות עד הרגע הגורלי בו יעמוד מלפני אימו
ויספר לה על ההערה ביומן.
ויהי בוקר ויהי ערב סוף ההפסקה.
יום הלימודים עבר מהר מדי והצלצול המטופש של סוף היום נשמע.
דני הפך את הכיסא באיטיות ויצא מהכיתה לדרך לפגוש את גורלו.
בכל כביש שעבר פילל לעצמו שהוא ידרס למוות על ידי מכונית או
משאית או קורקינט או כל דבר, לא משנה מה העיקר שהוא לא יצטרך
להתמודד עם מה שמצפה לו.
דני הגיע לביתו ועלה לדירתו ונכנס לחדרו וראה שאימו עוד לא
חזרה מהעבודה, הוא ניצל את הזמן והתאמן מול הראי על הדרך בה
יספר לה על כל מה שקרה.
כעבור חצי שעה אמו הגיעה, היא נישקה אותו ושאלה אותו איך היה
בבית הספר ודני החל לגמגם לה על מה שקרה ועל הערה שקיבל במחברת
קשר. הוא הושיט לה את המחברת והיא קראה בעיון ובדממה מפחידה את
הערה, ואז הוציאה עט וחתמה, היא ליטפה את שערו של דני ואמרה לו
"לא נורא מתוק שלי, תשתדל שזה לא יקרה יותר, בסדר? אמא אוהבת
אותך".
היא נשקה לו שוב בלחי ואמרה " אני מותשת אני הולכת לנוח" והלכה
לה לחדר השינה.
דני לקח נשימה ארוכה, רץ לחדרו והחל לילל בבכי בגלל תגובת
אימו. זאת הייתה בדיוק התגובה ממנה דני כל כך חשש כי דני ידע
שהפעמים היחידות שאימו אינה מרביצה לו זה כשהיא שיכורה או
מסוממת והוא כל כך קיווה שאולי הפעם לשם שינוי היא תרביץ לו.