במקום לעלות על הדרך אני בוחר להשאר עצלן
נו אז מה, יום שבת היום ומותר
בהתחלה אני רציני ויושב מול שולחן
אחר כך מתכופף קצת ומלטף את העלים
כשהצהוב במרכז השמיים אני כבר שרוע על האדמה
ואין מי שימצא לנכון להפריע את מנוחתי.
אני מתפנק במחשבות שמחות על בועות סבון צבעוניות
זה מדגדג לי את הפופיק ואני מספיק לרחף איתן במשך כמה דקות
לפני שאני מתעורר ומתחייך לי בשקט.
משהו לוחש לי באוזן והרגליים שוב נעות בהרפתקנות,
משהו קורא לי לצאת אל הדרך, אומר שטוב שהתאפקתי קודם,
שעכשיו זה הזמן הנכון.
יום כזה לא מעבירים מול מחשב,
יום כזה לא מבזבזים בחדרים אפלים,
עלינו לשמוע בקולה של השמש,
עלינו להתחזק מחומה המפנק.
עלינו לצאת אל האור אם אנחנו באמת מי שאנחנו מתיימרים להיות,
זהו רגע האמת, זוהי נקודת הפריצה.
ואני לעצמי יודע, שיש שם בחוץ משהו שמחכה לי ,
רק שאבוא ואושיט את היד,
הוא כבר ייקטף מעצמו,
וכי בשל הוא ומוכן בדיוק בשבילי,
עשויי מכל הכיוונים.