מה אם הייתי רוצח סדרתי?
כן, אני יודע מה אתם חושבים, כל מי שמכיר אותי בטח מגחך עכשיו
ואומר לעצמו "כן בטח, זה לא יכול לפגוע בזבוב". אז מה? אומרים
את זה על כל הרוצחים הסדרתיים. הם תמיד מתוארים כנשמות טהורות,
תמיד עוזרים לזולת, אוהבי בעלי חיים ואולי אפילו יש להם כלב.
תמיד, אבל תמיד, יש להם משפחה ושני ילדים שמאד מופתעים מהעיסוק
הצדדי של האבא. במה אני שונה מהם? נהפוך הוא, אני יכול להרוג
זבובים ללא הרבה נקיפות מצפון אם הם רק מעצבנים אותי.
"בכל זאת", כך יטענו, "רוצחים סדרתיים הם אנשים סגורים, שקטים
ומבודדים. אף אחד לא באמת מכיר אותם". גם הטענה הזו לא נראית
לי רלוונטית. מניין להם שהם באמת מכירים אותי, אולי החזות
החצונית שלי היא הצגה? הרי גם לרוצחים אחרים הייתה חזות
נורמלית כלפי חוץ, וכולם מלבד קורבנותיהם, לא ציפו להתנהגות
הזו מהם.
הם אפילו לא יוכלו להגיד שהם לא קבלו אזהרה, הרי כבר כתבתי
סיפור על רוצח סדרתי שאפילו נכתב בגוף ראשון. אז נכון, לא ממש
הזדהיתי עם הדמות אבל אדם לא חייב להיות שלם עם מה שהוא עושה,
אולי אני רוצח סדרתי מיוסר, שכואב לו הלב אחרי כל מקרה.
אני יושב כאן באבט"ש ושומר. לידי יש מטווחים, עשרות אנשים
היורים בדמויות קרטון במקרה הטוב ובמקרה השכיח בגבעה שבקצה
המטווח. יכולתי, אם רק התחשק לי, להתקרב אליהם, לחכות למטח
היריות הבא ואז לרסס אותם. אני אגמור את כולם לפני שמישהו יבין
בכלל שהרעש מגיע מאחורי ולא מהמטווח. אני יודע שזה אפשר כי
ראיתי משהו כזה בסרט פעם. הסרט היה על מאבק בין שני צלפים,
גרמני ורוסי, במלחמת העולם השנייה. הרוסי ניצל בתחילת הסרט את
רעשי ההפצצות כדי לירות בבכירים נאצים בלי שהם ישמעו את היריות
הקודמות.
האמת היא שאני אולי יכול לעשות את זה, אבל מן הסתם זה לא יקרה.
מה לעשות ואני באמת לא טיפוס של רוצח סדרתי, אפילו לזבובים אני
מעדיף לפתוח חלון ולאפשר לצאת מהחדר לפני שאני נאלץ, אם הם לא
יוצאים וממשיכים להטריד אותי בשנתי, לקבוע את גורלם. העניין
הוא שעכשיו אני נמצא באבט"ש, שומר ארבע שעות ומשתגע משעמום, כך
שהדמיון פורח.
אתם צריכים לקרוא את הסיפור הקודם שלי, מה אם הייתי לוחם סומו?