זה לא שבאמת רציתי ילד. לא תיכננתי להכנס להריון, אפילו לא
הייתי נשואה, אפילו לא יצאתי עם מישהו.
אפילו לא חלמתי בהיקץ על זה, כמו חברותי, הן תמיד אהבו את
המחשבה שהן יהיו אימהות מתישהו, תמיד אמרו ש"את הילד שלהן הן
יגדלו אחרת" ואני אמרתי להן שהן רק מנסות לפצות על חסכי ילדות
דרך הילדים העתידיים שלהן.
אני לעומת זאת, לא חלמתי על זה, לא חשבתי על זה, פשוט ידעתי,
שבאיזה שהוא שלב בחיי אני אהיה אמא. ידעתי!
ואז זה בא, המשאית הזאת, שהתנגשה לתוך חיי, ניפצה את דרכה אל
תוך ליבי.
דרסה את הידיעה, סגרה את רחמי. ועכשיו אני כבר לא אוכל ללדת.
לא יהיה לי תינוק, לא יהיה  לי ילד לפצות דרכו על חסכי ילדות.
אני עקרה!
ופתאום אני כן חושבת על ילד. כל מה שאני חושבת עליו זה ילד,
הרצון העז שלי שיהיה לי ילד, העובדה, שאני לא יכולה ללדת,
המשאית ההיא, שעם הוולבו שלי, היא לקחה גם את הבן שאין לי.
אבל לא, אני לא צריכה להיות עצובה! הרי זה לא שבאמת רציתי ילד,
לא תיכננתי ילד, אני לא רוצה ילד! טוב לי ככה.
בעצם, זה חסך לי הרבה. אם היתה לי את האפשרות ללדת, אני מניחה
שהייתי מרגישה חובה להתחתן, וללדת כמו כולם, ולהחליף יום יום
חיתולים מסריחים, לקום באמצע הלילה להרדים את התינוק הצורח,
המשאית בעצם חסכה ממני הרבה בכי, צעקות, ריבים, אהבה...
לא רציתי ילד, ידעתי ילד! ועכשיו אני כבר לא יודעת כלום.
אני נוסעת בוולבו החדשה שלי, אותו דגם כמו הקודמת, נוסעת מהר,
והנה באה מולי משאית, נוסעת מולה. היא לא תעצור, אני יודעת
שלא, הן אף פעם לא עוצרות.
הפעם, אני מקווה, היא תיקח לא רק את הילד שלי....