היה לו עיניים כחולות, עמוקות, הן התחבאו מאחורי גבות לבנות
עבותות, כמו בריכה טרופית, שמתגלה מאחורי סבך שיחים.
עורו היה מקומט, וכשהוא סיפר לי סיפורים הפנים שלו נראו כמו
פנים של צב זקן. הפה שלו היה נפול כלפי מטה, והוא נראה כמו סבא
טוב, מהסוג שמביא שוקולד גם אם אמא לא מרשה, ומספר בדיחות
וצוחק מהן לבדו, למרות שכולם מגחכים מנימוס.
כשהוא סיפר סיפורים, הוא היה מספר אותם עם הידיים, הייתי יושבת
לו על הברכיים והוא היה מספר על אבירים ונסיכות, ועושה תנועות
גדולות ביידים, של חרב ורכיבה על סוס, ואני הייתי צוחקת, כי זה
היה מצחיק.
תמיד הוא היה שומר עליי כשההורים לא היו פה, ותמיד חיכיתי שהוא
יבוא, כי רציתי סיפור.
יום אחד הוא סיפר לי סיפור חדש, עם הידיים, אבל זה היה שונה,
הוא נגע בי, ולא עשה תנועות באוויר, הרגשתי אותו מלטף אותי
מתחת לחולצה כשהוא סיפר את הסיפור, וכבר לא הקשבתי לסיפור,
פתאום רציתי שאמא כבר תחזור. אבל היא לא חזרה, והוא לא הפסיק.
כשהוא סיים את הסיפור הוא קם והלך, ונשארתי לבד.
נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות, ולא ידעתי למה.
מאז הוא מספר לי את הסיפור הזה תמיד, ולא העזתי להגיד לו שאני
לא אוהבת את הסיפור הזה, ושזה לא כיף.
פעם אחת כשהוא התחיל לספר, אמרתי לו שאני רוצה סיפור אחר, והוא
אמר "לא", אמר שהוא אוהב את הסיפור הזה. והמשיך.
יום אחד אמא שלחה אותי אליו הביתה, להביא לו מעטפה, הוא הכניס
אותי פנימה ואמר שהוא רוצה לספר לי סיפור, אמרתי "לא, היום אני
רוצה לספר סיפור", הוא חייך והושיב אותי בסלון, ואני התחלתי
לספר. גם אני סיפרתי עם היידים, וכשהגעתי לקטע המותח החזקתי
היטב את המספריים שבידיי, וסיימתי את הסיפור.
כל הידיים שלי היו אדומות, והוא שכב שם, עם מבט קפוא על הפנים.
ידעתי שהוא כבר לא יספר לי סיפורים, והרגשתי הקלה, אהבתי את
זה.

מאז, כל פעם שישבתי עם מישהו, והוא הסתכל עליי במבט שאומר שעוד
מעט הוא יספר לי סיפור, לחצתי היטב את המספריים שלי, וסיפרתי
לו את הסיפור שלי...