שעת לילה מוקדמת. בקתת עץ בהרים. האור דולק ובפנים יושב לו דוד
יומטוביאן, אדון כבן שלושים. הוא מגיע לבקתה כדי לחשוב. הבית
האמיתי שלו נמצא במרחק 5 דקות נסיעה דרומה אל העיירה הקרובה.
פתאום דפיקה בדלת. אליך, דוד.

יצאתי להציץ בחרך ולבדוק מי שם. דמות אפלולית וחסרת פנים עמדה
שם. מוכרת משהו. הייתה לי הרגשה שכבר ראיתי אותה בעבר. אבל רק
תחושה פנימית כזו. תבינו, אני, בניגוד לאישה, לא פותח על פי
תחושת בטן בלבד. אני אדם שקול, אני.
"מי שם?", שאלתי.
"תפתח, תפתח!" ענה לי קול אישה בהחלטיות לא מתפשרת.
פאתטי שכמותי, פתחתי מיד כמובן. לא הייתה לי ברירה. לא כזו
שנראתה לי ריאלית באותו רגע. בכל מקרה, הרגעתי את עצמי ואמרתי
שהקול נשמע מוכר, ועוד של אישה.
"ערב טוב, מר יומטוביאן! שוב אני..." היא פתחה ואני המשכתי
בפרצוף חמוץ וקול תואם: "קנ-אה! באת לבקר. הרבה זמן לא ראינו
אותך פה. מה שלומך?"
"אני רואה שאנחנו כבר ממש חברים טובים." היא נכנסה, הסתכלה
סביב במבט מלא חשיבות עצמית וזלזול בכל מה שהוא לא עצמה
והורידה את מעיל הגשם. פעם עשירית שלה החודש. אני כבר לא יכול
לסבול את זה.
עכשיו שתבינו, זה לא שאני איש רע או מבודד, אני ידידותי
לסביבה. תבינו אותי, הגברת קנאה הזו, כל פעם היא מזמינה את
עצמה בלי שביקשתי. באה ומנדנדת לי שעות. מתמקמת לה בווריד
הראשי שמזרים את הדם מהמוח ומתחילה להציק. כל פעם מחדש עם
ההתגרויות שלה: "תראה איך ליוסי יש אוטו יפה כזה! מה איתך? מתי
אתה קונה אוטו כזה", "תראה איך לשכנה ממול עשו שיפוץ לבית בחצי
מהמחיר שאתה שילמת רק על האמבטיה!", "תראה איך קופרון מרוויח
יפה. תלמד ממנו קצת", "למה אתה לא חכם כמו אח שלך?" והמשפט
שהיה באמת, אבל באמת מוציא אותי מדעתי: "ומה איתה? עדיין עם
הקוף ההוא?".
כל פעם, מיד אחרי שהייתי שומע את המשפט הזה הייתי תמיד מחליט
לקנות את כלי הנשק הבא. אמרנו פעם עשירית שהיא באה, נכון? אז
ככה, להלן הנשקים שהספקתי לרכוש עד היום: חבל, סכין קומנדו,
אלת שוטר רשמית עם חתימה מקורית של מפכ"ל המשטרה הירדנית, שוקר
חשמלי כיס, סט של 4 כוכבי נינג'ה, גרזן, אקדח 9 מ"מ, רובה ציד
ובפעם האחרונה, כדי להמשיך במרוץ החימוש העצמי, רציתי להביא
צריח של טנק, אבל אז הבנתי שמבחינת הנשק האישי הגעתי לסוף
המרוץ הכמותי ונשאר לי המרכיב האיכותי או יותר נכון - הסגנוני.
אז התפשרתי על טוטו עם חיצי רעל מאינדונזיה. לזכות ההגנה ייאמר
שכל נשק נקנה במצב של אי-שפיות זמנית, מיד אחרי ביקור של
הגברת.
"מה? לא מציע קפה לאורחת?" היא שאלה בחוצפה. אחרי פאוזה קלה,
אך לפני שהספקתי לא-לענות לה בהפגנתיות, היא המשיכה: "אתה
יודע, בשבילי כרגיל!". כזו חוצפה לא ראיתי הרבה זמן.

זהו! זה הסוף שלה! היום אני הולך להרוג את מיס קנאה! בסיבוב חד
הבאתי לה כאפה בק-הנד, יעני עם גב היד, ללחי ימין שלה. היא
הייתה בשוק! "מה? אתה חושב שתוכל להיפטר ממני במכות?
באלימו..." שלאח! הבאתי בה את האלה בצלעות. "אני מתקשרת לאשמה!
תיזהר. לא תוכל להתחמק ממנה. אני נשבעת לך שאני מיד מתקשרת
אליה ואומרת לה לבוא אליך! אתה מכיר אותה, היא לא נכנעת כל כך
מהר כמוני..." סקאע, סקאע, סקאע, סקאע שרקו כוכבי הנינג'ה.
שניים פיספסו ופגעו כל-אחד מצד אחר של הקיר שמאחוריה, שניים
נוספים השתיקו אותה סופית. מיד אח"כ באו שאר כלי הנשק. מפאת
כבוד הגוסס ולמען בטחון חלומות הקוראים לא אפרט את מהלכי שאר
כלי הנשק ותוצאותיהם המדהימות על גופה ונפשה של המטופלת. נקצר
ונאמר שהבאתי בה את כל מה שהיה לי. העיקר לא לצאת פראייר.
שילמתי על כלי הנשק בכסף מלא ואני רוצה לדעת שלא שילמתי לחינם.


הראיתי לה מה זה! הקנאה הזו! שתמות! האמת, כבר מתה. נראה לי.
לא נורא, לא תחסר לאף אחד גם ככה! אני שונא אותה! שונא אותה!
צרחתי, בעטתי, קפצתי כמו מטורף בבקתה  במשך כמה דקות. אחוז
טירוף רצתי מצד אחד של הבקתה לצד אחר. כלום לא עצר אותי. כזו
אגרסיביות נטולת עכבות לא הכרתי בי. כאילו החיה יצאה ממני.
אך אט אט, החלה מערבולת רגשות להתעמר בי. הטירוף פסק. גלי הכעס
שהציפו אותי בזמן האקט שכחו מעט, אך עדיין נוכחותם המעיקה
הייתה מורגשת. מעליהם ריחפו ענני השנאה. כן, ענני השנאה
הנוראים! שנאה ליוסי, שנאה לקופרון, שנאה לשכנה ממול, שנאה
לשכלו החריף של אחי ושנאה תהומית לזו שמקודם ולקוף שלה. כמה
שנאה עטפה אותי. כמו הדם שפרץ בקצב הלב שבקרוב יפסיק לפעום
בגופה של קנאה.
כרעתי על ברכי בנפילה וצעקתי: "אלוהים! איזה בלאגן. איזה
אי-סדר! מה עשיתי? אוי. מה עשיתי? מה? כמה שנאה וכעס מקיפים
אותי. ותחושת הבוז והכלום העצמית. אוי! מה נשאר לעשות,
אלוהים?"

השקט המקפיא שבא בעקבות הזעקה שלי נחתך במשפט הדועך: "לך
לאחותי, אהבה." שנאמר בקולה של קנאה, שדיברה בכוחותיה האחרונים
ונפחה את נשמתה. מה? היא אחות של אהבה, הכונפה הזו? אני לא
מאמין.

"רגע, איפה אני יכול למצוא אותה?", חשבתי על זה שאולי אם לא
הייתי מנסה לרצוח אותה,  היא הייתה מוכנה קצת יותר לעזור,
"אולי תתני לה את הכתובת שלי?" ניסיתי.
היא שתקה. עבר זמנה.
"לא?". ידעתי שזה אבוד, "כן, אני יודע. מאוחר מדי".