הגיע יום ראשון ושוב הלכתי ברחוב, ממש נהניתי בגלל מזג האוויר
הנוח וניחוח הפיגועים שעלה מן הרחוב המקביל.
וכך יגידו לי מה הקשר יום ראשון, הרי זה יום ראשון..אני לא
אחראי לזה. אם היה אפשר הייתי מקצר את השבוע ויהיה יותר טוב
ולא ראשון.

לא! -אנשים צורחים בהמשכיות ובורחים בבכי, אמהות מתייפחות,
טקסי אזכרה- אני כבר לא יכול יותר, אני לא רוצה להסתכל או
להיזכר, זה כבר ממש מבאס.
כל עשר דקות בערך מגיע עליי איש מנופח עם שפם ושואל אותי איפה
יש ריכוז גדול של אנשים, אני בתור מבין גיאו-חברתי מטבעי ישר
הפניתי אותו לסניף של לוליטה הזונה.

..ידעתי שיהיה שם פיצוץ, זה מובן.. הרי היא זונה אחושילינג
וכולם מזיינים אותה כל הזמן, אם היא היתה מקבלת שקל על כל זיון
שלה היא היתה מיליונרית, ומכוון שהיא מקבל כ100 שקל היא כבר
מיליארדרית.

וכך עוד יום מבאס, לוליטה קנתה את מיקרוסופט והפכה את ביל
גייטס לשפכת האהבה שלה, כאילו יש לי או לו או לה חיים
אחרים?..מה לעשות מאשר לקנות תאגידים מכספי זיונים, ובעצם- מה
זה שווה?

שוב אני רואה ערבים והם נמסים לי על הרצפה, והרי כבר היה
הפיגוע והצלחתי למצוא ראש וגם יד, על היד היה שעון- שעון זהב
יפה.
ידעתי שאין לי שעון אז מיד לקחתי אותו, היה כתוב עליו "למוחמד
באהבה, פטימה", זה היה נורא עצוב, היא בטח היתה אישתו ועכשיו
הוא התפוצץ כאן עם הזונה הזאת- בעצם הוא בגד פעמים החריין.

כבר נכנעו כולנו, קראתי לח'ברה- ליוחנן, משה וחזקיה.
בלי כל ספק הבנו שהסבירות למצוא גוף שלם ומרופד תהיה ממש חסרת
סיכוי, הרי הוא התפוצץ עם עדר של גברים בוגדניים חרמנים וזונה
אחת, הזונה דווקא נפצעה קל, למזלי.

"אז מה?", שאל מישהו.
"נשחק סטנגה!", הצעתי.
"יופי".
התחלקנו לשתי קבוצות ושיחקנו סטנגה בין השערים שאלתרנו עם
איברים שונים, היה דווקא כיף במיוחד בגלל שהשתמשנו בכדור כראש
של המחבל, ממש נהנו- הנקמה מתוקה.

"עצרו!", צרחה לוליטה, "מה אתם עושים?!"
"אנחנו..המ, משחקים סטנגה..עם הראש...של המחבל..", הצעתי.
"ומה את עושה?!", שאל יחזקל.
"אני.. אני, כלום..",( ניסינו להתעלם מהעובדה שהיא מזדיינת
כנגד הקיר עם פקח המשטרה המחוזי), הוא לא ממש שם על החברה או
על אישתו הצופה והוא דפק אותה באינטנסיביות כמטוס הנכנס בבניין
רב קומות.
היא נהנתה מכל רגע, היא כבר רגילה.. מה היה לה כבר לעשות, היא
זונה וחיי הפיגועים לא ישפיעו עליה.
הוא סיים ושילם לה, היא הודתה לו וחזרה לסניף שלה.

ושוב הגיע יום ראשון, ושוב הפיגוע, ונמאס לי שמתפוצצים בסניף
של לוליטה, אני כבר לא אמליץ על המקום הזה.
חרא מקום- אני צריך זונה חדשה, ליהנות, ודי כבר, אני מתפטר
מזה, נמאס לי להיות אחראי ולנקות אחרי הערבים האלו.. הם כבר
איבדו את הראש. דרך אגב הראש אצלי, והוא חביב.

אז היום אחרי שפרשתי מהחברה, אני עם פרשתי עם הבן שלי...
אנחנו בפארק הירקון, צוחקים על הימים אז- משחקים כדורגל עם
ראש של מחבל ועושים על האש. העיקר שצוחקים על הזמן שהיה, הכל
נגמר והזונה היתה לאשת עסקים מוצלחת- רק זונה, עם קבלות.

אבל לבסוף, ולא להתווסף, לא נשכח- שלפחות הרווחתי את שעון הזהב
ההוא באותו יום ראשון, לפחות, לפחות ביום הראשון הזה, יש לי
שעון- שעון זהב חדש- עם הקדשה מפטימה, שאני בעצם לא מכיר אותה,
אשת מחבל מסריחה- אבל מהזה משנה...כמו לוליטה, גם היא היתה רק
זונה..היו ימים..היה יום ראשון.