לכל אלו שמחפשים שוקו בחיים

"בואי נצא למרפסת", הוא אמר לי, ואני שאלתי מה יש במרפסת שאין
בסלון.
"תפסיקי לדקדק במילים", הוא שחרר איזה משפט סתום כהרגלו.
עשיתי תנועה של "שיהיה", והלכתי אחריו.
הוא הוציא ווינסטון והפנה את הקופסא לעברי.
לקחתי אחת, שיחת מרפסת, מי יודע למה אני יכולה לצפות.
ישבתי על אדן האבן של המרפסת, האבן היתה קרה ואני לבשתי חולצה
דקה, רעדתי.
הוא עמד מולי ובהה באיזו נקודה לא ברורה בבית של השכנים.
"אתה דלוק הא?", אמרתי, למרות שזה היה ברור גם בלי מילים.
הוא התחיל איזה חיוך, אבל הכנסתי לו סתירה כזו שהוא היה חייב
להפסיק.
"אתה יודע מה", אמרתי, "אולי כדאי שתלך לעזאזל".
"יש לך מפה?", הוא התחיל עם שנינויות כיתה ג' שלו.
"אני שם", מילמלתי ספק לעצמי ספק אליו.
היה לי ממש קר, ואפילו העברת הלהבה על הידיים כבר לא עזרה לי.
"אולי ניכנס?", ביקשתי, והוא לא הסתכל עלי אפילו.
"אני מחבב אותך את יודעת?", הוא אמר פתאום.
"מחבב, הא? הכותב הגדול לא יכול למצוא לעצמו משהו קצת יותר חזק
מ"מחבב?".
"תפסיקי", הוא אמר, " תפסיקי לדקדק במילים, מעשים זה מה
שחשוב"
"שכבתי איתך, יא אפס, אתה רוצה מעשי?", עכשיו כבר החלטתי
להיכנס אם הוא ירצה ואם לא.
הספה בסלון היתה מלאה באפר וקופסאות ריקות "איכס", אמרתי בבוז,
והעפתי את כל הכריות.
השמיכה הייתה מחוספסת אבל מחממת, היה לי כל כך קר.
הוא נכנס בשקט, שמעתי את החריקה המיוסרת של הדלת.
שמעתי אותו נכנס למטבח, יכולתי לנחש שהוא מתעסק שם עם
הארונות.
הוא חזר עם כוס גדולה ביד.
"שוקו", הוא הודיע, והושיט לי את הכוס המהבילה.
"תודה", סיננתי בשקט.
הוא נכנס מתחת לשמיכה וליטף לי את הצוואר.
"אני לא מחפשת זיון", אמרתי לו והוא שאל אז מה אני כן מחפשת.
"שוקו", עניתי.
הוא הרים את הגבה בסימן כזה של
"אני-לא-מבין-מה-את-רוצה-אבל-אני-בטוח-שתסבירי"
"שוקו", חזרתי, "אני רוצה אדים, אני לא רוצה מרפסות קרות
ואבנים, אני רוצה שמיכה, אתה יכול להבין?!"
ראיתי שהוא עוצר מלענות משהו מתחכם.
"אני אביא לך", הוא השפיל מבט אל הרצפה, "שוקו, כלומר", הוא
הוסיף.
"האמת, שאני מוכן להביא לך שוקו תמיד, לכל החיים אם תרצי,
אספקה שוטפת של שוקו, לתמיד"
"לתמיד?", הקול שלי צנח
"לתמיד", הוא אמר
"אבל אל תדקדקי במילים".