השעה 12 בצהריים (בערך נו פה זה לא האקס-פיילס) אנחנו הולכים
כבר חמש דקות בחולות המסריחים בדרך לתחנה המרכזית רק אני הוא
והחול המעצבן בתוך הנעליים וכבר תומר מתחיל ליילל -"תגיד לי
אתה בטוח שלא חלמת את זה? בשבעל מה להתחיל ללכת עכשיו ביום שבת
וליסוע לאילת?? השארתי פתק לאמא שלי והיא תהרוג אותי!!".
הסתכלתי עליו במבט של חצי כעס וחצי נזיפה ועניתי לו -"מה אני
נראה לך משוגע שלא יודע מהחיים שלי? אני סיפרתי לך את הסיפור
כי לא היה לי מישהו אחר לספר לו. אתה יודע שאתה היחייד שאני
מכיר בכל השכונה ועכשיו הבית שלי ריק ואני חייב למצוא אותה
לפני שההורים שלי חוזרים יום שישי..". תומר הסתכל עליי חייך
חיוך טפשי ואמר -"אתה דלוק עלייה הא??". הסתכלתי עליו ולא
ידעתי מה לענות. מצד אחד זו התגובה הכי מטומטמת שציפיתי לשמוע
אבל מצד שני עדיין הרגשתי משהו בבטן כל פעם שחשבתי עלייה. -"תן
לראות את האקדח."
תומר הושיט לי מתיק הגב שלו את האקדח שהיה בעל מימדים קטנים אך
חזות רשעית.(נדמה לי שזה היה ברטה אבל אל תסמכו עליי)
שאלתי את תומר להראות לי איך פותחים אותו. הוא לקח אותו מידי
לחץ על כפתור ומתחתית ידית האחיזה יצאה מחסנית של 8 כדורים.
-"מגניב..." חייכתי מאושר. תמיד חלמתי על להיות גיבור כזה עם
אקדחים כמו חייל קרבי או ברוס וויליס.
תומר הסתכל עליי לקח את האקדח ובחמש דקות הליכה הבאות הסביר לי
איך משתמשים באקדח.  הגענו לתחנה המרכזית הלכנו בשקט בשקט
מאחורה עלינו ביחד על פח אשפה והגענו לפתח אוורור שמגיע
לשירותים תומר צעק צעקה לתוך הפתח -"הלו!!!" אף אחד לא ענה (נו
באמת מי יהיה בשירותי תחנה מרכזית בשבת בבוקר,טוב נו צהריים)
אז עטפנו את האקדח במגבת וזרקנו אותו דרך פתחי האוורור (מזל
שלא היה מה לאוורר באותו זמן). נכנסנו לתוך התחנה המרכזית
טובים ומאושרים (עד כמה שאפשר להיות מאושר אחרי ששדדו
אותך...).
השומר בדק את התיקים שלנו אבל מה הוא יכול להגיד לנו על חבל
שהיה ברשותנו? התחלקנו-תומר הלך להביא את האקדח מהשירותים ואני
הלכתי לקנות שני כרטיסים. -"כיוון אחד" אמרתי לכרטיסנית שישבה
בתא בזמן שאני מנסה להשאר עם פרצוף אדיש(למרות שבאותו רגע
הייתי מת להסתכל לה במחשוף...אבל התאפקתי, בכל זאת רגע משבר).
תומר בא לעברי מחייחיוך זדוני כזה. לא חייכתי התיישבנו בכסאות
מחכים לאטובוס שיבוא. לא דיברנו חמש דקות עד שחזרה אל תומר
השריטה הרגילה שפשוט לא מתחשבת באיזה מצב הוא נמצא.
-"אז מה היא הייתה כוסית?". התסכלתי עליו, ולמרות שלא ידעתי
מאיפה הוא הביא את השאלה הזאת והרגשתי טיפה כעס, צחקתי.
-"כן, היא הייתה חמודה".
-"אז מה, ספר! איך ההרגשה להשתחרר מהבתולים?"
-"לא נורמלי, למרות שלא היה לי המון זמן לחשוב על זה. היא
הייתה מדהימה. האישה הכי יפה שראיתי בחיים שלי."
-"עד כדי כך אה?" ותוך כדי דיבורי ההערצה של תומר שמענו קריאה
לאוטובוס מספר 468 לאילת. -"יאללה זה אנחנו" אמרתי לתומר.
-"שנייה. אתה לא חושב שצריך להתאים שעונים?"
-"מה אתה פה צוות לעניין? אין לי בכלל שעון. חכה שנייה יש לי
פלאפון
מה השעה אצלך?"
-"12:47"
-"נו בסדר כוונתי את הפלאפון שלי ל-12:47 ויאללה בוא נתפוס
מקום בסוף."
לא יודע למה, אולי בגלל האקדח אבל תומר הרגיש חזק ובעל בטחון
עצמי גבוה. הוא דיבר עם כל הבחורות באוטובוס עוד לפני שהגענו
לאשדוד למרות שאף פעם לא ראיתי אותו עושה את זה והוא גם
הצליח.
בהתחלה הסתכלתי עליו במין קנאה אבל אחר כך התפניתי לחשוב מה
אנחנו הולכים לעשות באילת. תוך 3 דקות נרדמתי.
פתאום הרגשתי ממישהו תופס אותי ומתחיל לטלטל אותי. פתחתי עיניי
ומולי עמד בחור כבן 40 ולפני שנזכרתי שזה הנהג הוא העיף אותי
ואת תומר מהאוטובוס. נפלנו על התחת על האפר הקשה ואחרינו נפלו
עלינו תיקי הגב שלנו. הדלת נסגרה והאוטובוס נסע כשמהחלונות
מסתכלים עלינו כל הפרצופים באוטובוס. -"שיט, מה כבר עשית
תומר?" שאלתי בכעס ענקי  מתאפק לו לבעוט בו או משהו.
-"סיפרתי לכמה בחורות שיש לי אקדח כזה בצחוק והן התחילו להבהל
והנהג עצר את האוטובוס אבל אמרתי לו שסתם המצאתי את זה אבל הוא
אמר שעשינו בלגאן באוטובוס וזרק אותנו..."
-"אתה מוכשר אתה יודע את זה? טוב הוא לקח את האקדח נכון?"
-"לא, הוא לא"
שחררתי איזו אנחה והסתכלתי על שלט ירוק ענקי שהתנשא מלפנינו.
הסתכלתי על הפלאפון שלי. השעה הייתה 15:38.
-"טוב תומר יש לנו 30 ק"מ עד דימונה נלך לשם וננראה מה יקרה".

                                       המשך יבוא