כבר הרבה זמן שאני לא מרגישה. זה די מוזר למען האמת, אבל כבר
הרבה זמן שאני לא מרגישה כלום. המוח כאילו התאבן, והפנים
מעוצבות בהתאם לסביבה. כמו פסל ממש. הרגשות הודחקו כבר כל כך
רחוק שהן פשוט התמוגגו להן באופק. הדמעות אמנם זולגות, אבל רק
מתוך הרגל. הכאב אמנם עוד שם, אבל לא כמו שהיה פעם. הדיכאון
כבר שחוק. הגוף התרגל להרגיש עצב וכאב, ועכשיו זה כל מה שהוא
מרגיש. כמו מכונה. החיוך השתלט, לא כי באה שמחה חס וחלילה, אלא
כי מרוב האטימות לחיוך כבר אין משמעות. אתם יודעים איך זה
אצלי, אני תמיד מחייכת. כשקשה לי אני מחייכת, כשאני מובכת אני
מחייכת, כשאני מתרגשת, כשאני עצובה, כשאין לי מה להגיד, ובעיקר
כשכבר נמאס לי. אז אני מחייכת. אתם בטח שואלים את עצמכם מה זה
קשור בכלל אליכם. ובכן, בואו ואספר לכם.

הכל התחיל די מזמן. לפני כמה שנים, אולי ארבע, אולי חמש, בכל
מקרה לא מעט זמן. הייתי בכיתה ח' בערך ואז הכל השתנה. פתאום
הבנתי איפה אני חיה. פתאום תפסתי שבחיים אין הקלות, ושלא יקבלו
אותך בזכות מי שאתה. ובכלל, מאותה נקודה לא ידעתי כלל מי אני.
זה בלבל אותי לגמרי. כל מה שהרגשתי מיד הודחק, כי אחרים לא
חשבו ככה. הסביבה הראתה לי משהו אחד וניסיתי כל כך להתאים את
עצמי לאותם ערכים ושגרה שסיפקה לי באדיבות הסביבה, באמת
שניסיתי, אבל כנראה שללא הצלחה. כי אחרי תקופה ארוכה של הדחקה
שלא אכנס לפרטיה, הבנתי סוף סוף מי אני. ואל תטעו, אני ממש לא
שלמה עם מי שאני היום, ואני לא בטוחה שהבנתי לחלוטין מה אני
חושבת ומרגישה לגבי העולם, אבל אני מבינה הרבה יותר ממה שהבנתי
אז. היום אני מבינה שאני שונה. וזה בסדר להיות שונה. זה בסדר
לכולם להיות שונים, חוץ מלי. אני לא יכולה להיות שונה, אחרת
מיד יקחו אותי לפסיכולוג. אתם יודעים מה, אולי אני באמת צריכה
עזרה, אני צריכה עזרה להתמודד עם כל האנשים הלא שפויים בעולם
הזה. כל האנשים שבשבילם הכל טוב, והכל בסדר, והחיים שלהם בסדר,
והם יכולים לעבור הכל. הם תמיד בטוחים שהם יודעים הכל, ומילא
לדעת הכל, אבל הם גם שוללים רגשות של אחרים.וזה הדבר שאני הכי
צריכה עזרה להתמודד אתו. אטימות.כי לכולנו יש רגעים של אטימות-
רגעים , או תקופות, או חיים של אטימות. נראה לי שבזמן האחרון
כולם נהיו אטומים, חוץ ממני. ובגלל זה אני שונה. אבל בעצם, גם
אני אטומה להמון דברים. דברים שכבר נמאס לי לבכות עליהם. לא
שזה עוזר לי או משהו, אבל עדיין, אני מנסה להיות אטומה. רק
שמשום מה, באופן מוזר, לי זה לא מצליח: אני רואה. אחרים
עוורים, ואני רואה. אחרים שמחים ואני עצובה. אחרים מתמודדים
ואני בורחת. או ההיפך, תלוי איך מסתכלים על זה. אחרים מדברים,
אני שותקת. אחרים נהנים, אני סובלת. ככה זה. כנראה נועדתי
להיות שונה. ואני לא מתלוננת. בכלל לא. אני מקבלת את הגורל.
אני משלימה אותו ולא שוקעת ברחמים עצמיים. כן בטח. הייתי רוצה.
האמת היא, שזה מה שאני תמיד עושה. אבל אין לי ברירה, אתם
חייבים להבין אותי, אין לי ברירה. זה המפלט שלי מהחיים. ככה
אני מתמודדת, וכמו שאמרתי קודם, תלוי איך מסתכלים על זה, כי
אני בעצם בורחת. בגלל שלא ידעתי איך מתמודדים עם הדברים הקשים
ביותר בעולם הזה שתקפו אותי אז, וגם היום, פשוט התחלתי לבנות
חומה סביבי. מן קיר דמיוני כזה שמפריד את הרגשות ממני. וזה
עזר. זה אפילו מאוד עזר אז. אבל אחרי תקופה די ארוכה של חיים
מול קיר, זה כבר התחיל להעיק. כי להתמודדות הזו, שכביכול עזרה,
היה מחיר מאוד כבד. לא דיברתי עם אף אחד על מה שאני מרגישה, לא
חשבתי על כל הדברים שקרו, פשוט הדחקתי. והרגשות לא מיהרו
לחזור. הם לא מיהרו להישפך אל אוזני אחרים. לא רק שהם לא
מיהרו, הם לא רצו כלל לצאת. היה להם נוח שם בפנים, מאחורי
הקיר. רק מדי פעם, לעיתים מאוד רחוקות הייתי הורסת את הקיר
לכמה שעות, בוכה עד שלא היו כבר דמעות, ובונה אותו בחזרה. ככה
נראו חיי לאורך תקופה ארוכה. למעשה, עד היום. הקיר מסרב ללכת.
כל פעם שאני מוציאה ממנו כמה לבנים, הקיר כמו מעצמו בונה לו
אותן מחדש, ואף מוסיף עליהן. אני כבר חסרת אונים מולו. אני
הפסדתי במלחמה אתו. כי זה כבר היה מאוחר מדי. הקיר כבר אטום
מדי. מבודד מדי.

ועכשיו, עכשיו אני פונה אליכם לעזרה, כי אני צריכה שתעזרו לי
לשנות. בבקשה תפסיקו את האטימות שמחלחלת בנו. תפסיקו אותה. היא
תגמור אותנו בסוף. אל תהיו עוורים, תנו לעצמכם להרגיש.
כי אני, אני כבר לא מרגישה הרבה זמן. אולי זה כי האטימות שבכם
חלחלה גם אליי. אולי זה כי הלב כבר לא יכול לשאת יותר. אז אל
תתנו ללב שלכם להתאבן. עזרו לי. בבקשה. תצילו אותי.