יש בה טעות חוזרת. לא אוכל לשאת בנטל, בריח ובהשתוקקות.
ההפסקות קיימות. סנדויצ'ים, מזמוזים וקולות. גם בנינו.
לא שברנו את השתיקה עדיין. הקרח מקפיא את שניי. עיניי חדלו
מהבטה שקופה.
ידיי מנגנות ומחליקות על פיסות רושם וטמטום, מתנות זולות
מדיפות ריח זול כמו זו שקבלתי לבת מצווה מחברה טובה. הייתי
צריכה לחייך ולהגיד תודה וסבתא שלה אפילו רצתה שאני אשים עלי
את הבושם, בכל המקומות שצריך. אני כבר לא ילדה. טפטפתי טיפות
קטנות עליי בתוך השירותים, בדיוק במקומות שצריכה אחת שכבר לא
ילדה.
אחר כך המסיבה שלי נהרסה ואפילו בדבר תורה על פרשת "ויגש"
רעדתי ונאלצתי לסגור את הרגליים בכוח והפס הדק הגיע ונספג
בגרביים.
שיעורים שכמעט לא למדנו בהם. שנאתי את הלבוש שלי ואת השפתיים
שדברו אלי, את השפם מעליהן, הרטט והנגיעות בחזה.
יכולתי לשלשל אותה בחזרה, את הטעות שלי.
בלילות של שקיקה רצתי אל שקרן אחד, ידיו קרחות וראשו מר. נגנתי
לו ושיחקתי בעיניו הצבועות יפה.
הקרח התקיים בי, גם בימים ששאלת הקיום לא הטרידה אותי בכלל.
הוא בעט בכלל רצונותיי, ביופי, חן מתמשך, היה הכי קרוב אך
לעולם לא הגיע אל תוכי. לא אוכל לשאת בנטל.
נטולת נטלים.
מנגינה יפה ברגליי.
אני אישה. אישה.
לא תדעו לעולם. |