לפעמים קורה שאתה משתעבד
אתה יושב ימים שלמים וחושב, ומגלה שאתה כלוא בכלא ההגיון
ואז אתה מפתח תיאוריה, ואתה מגיע לתיאוריה יפה ומבוססת,
ומשתעבד לתיאוריה על שעבוד.
ואתה מוצא את עצמך סוגר את עצמך בתוך התיאוריה שמדברת על כלא
אחר לגמרי.
פתאום המחשבה שלך משתנה ואתה מגלה שאתה בוחן הכל דרך
התיאוריה.
אתה מפסיק לחשוב...אתה משתעבד עד כדי כך שאתה מדבר רק על זה.
ואז אתה מתפכח, ומגלה שנשארת לבד.
לא בגלל ההשתעבדות ההיא, אלא פשוט כי ככה.
ואין לך על מי להתרפק...לא ידידה...לא כלום...ופתאום מה שאני
כותב מתחיל להישמע מאוד יומרני, ומעבר לזה, מתחיל להישמע כאילו
אני מדבר על מקרה של סמים ופרידה מחברה- אז זה לא זה!
זה כ"כ לא זה!
ואחרי שאיבדת את הידידה...אתה מקווה שתוכל להתמודד לבד...אבל
זה קשה מדי...ויש יותר מדי.
תמיד הייתה לך ידידת שפיכה, זאת שלא הייתם הו-הא קרובים, אבל
תמיד יכולת לשפוך לפניה הכל, והיא לפניך. גם היא איננה. היא
שונאת אותך בדיוק בגלל שאתה מחשיב אות רק כידידת שפיכה, והיא
לא מבינה שמבחינתך זה הרבה יותר עמוק ממה שהיא מתארת לה, או
שאולי אתה בכלל לא מבין מה זה עומק, ומה הציפייה שלה...או
שכרגיל יש לכם קצר בתקשורת.
כרגע אתה לבד...קבור מתחת לאינסוף פעילויות שזרקת על
עצמך...בטעות...בלי רגע אחד של מחשבה עצמאית...אתה משעבד את
עצמך לשגרה...שגרה שהיא, למעשה, הדבר היחיד שמניע אותך...אבל
גם תוקע אותך.
אתה רוצה לצאת...ולא יכול...מאוחר מדי לצאת...אתה בסנטד-ביי עד
סוף השנה...איפה אני שורד את סוף השנה, ראבאק???????
ויש גם את ההוא שם, הסקפטי שיושב לך בראש ונהנה מכל
רגע...ומבטל במחי יד את הכל...את האתה הקודם שמנסה לבצבץ מבין
ערמות הגועל שממשיכות לגדול עליך...כי אין לך על מי לשפוך
אותן...
סקפטיות...בדידות...שגרה...ואתה נהנה להאשים...ולרחם על
עצמך...ואתה לא יודע איך לצאת...ואתה יושב ביום שישי לפנות
בוקר וכותב דברים אדיוטיים כמו אלה...מתיימר להיות מישהו שפעם
היית אולי שווה ערך לו...ועכשיו צצות לך מחשבות שאם הוא כ"כ
דומה לך וכ"כ טוב ממך...אולי הוא המלאך שלך...ראבאק? מה מלאך?
מאיפה הוא צץ בכלל?
הוא סתם כזה...אני הייתי פעם דומה לו...אני הייתי פעם משהו
שאהבתי...היום אני מתרפק על משהו שקיים אי שם בפנים...וזה
מסוכן
ואפילו מחשבות אני לא מפתח עד הסוף...