יש לי תכונה. לא יודעת אם היא טובה או רעה אבל היא תכונה, שמה
לעשות מלווה אותי מזה זמן רב. אני נועצת מבטים באנשים, אבל
במידה כזאת קיצונית שכל הסובבים שמים לב לזה. כמו חתול מפוחד
שמסתכל על אדם זר, ככה אני מסתכלת ובוחנת ת'ישות עד שנעלמת
מטווח הראייה שלי.

במשך שנים, משהייתי בגיל תשע, נעצתי מבטים בעלם צעיר, אם תרצו,
או יותר מדויק בחלאת המין האנושי. כן, כן, חלאת המין האנושי.
אומנם לא בקנה מידה של היטלר שהוא חלאתי מאוד מאוד, אלא יותר
בכיוון של חלאה מקומית, כזו שבעיני בלבד היא חלאה. אז לאותה
חלאה ולי יצא להיות עמיתים למסגרת לימודית משותפת כמספר שנים,
שבהם נעצתי בו מבטים שעוררו בי חלחלה. גיליתי שנעצתי מבטים
בחלאה מהסוג הקשה ביותר, אדם אגואיסט, תחמן, רשע, לא מפרגן,
שטן ושמטרתו היחידה בחיים היא להטיל אימה על הבאים איתו בקשר
עין.

חלפו להם השנים ונעיצת המבטים הצטמצמה לנעיצה של פעם ביומיים,
חלפו להן עוד כמה שנים והנעיצה הפכה חד פעמית. פעם ברחוב ראשי
אחד בתל אביב ראיתי אותו. אותה הליכה זקופה של טווס, אותו מבט
מתנשא ומזלזל. שוב הרגשתי חלחלה, בשביל כל אותן שנים שלא נעצתי
בו מבטים. האדם לא השתנה ואני עמדתי שם ובכל כוחי רצחתי אותו.
נקמה מתוקה הייתה לי.

התמוטטתי . הרופאים לא הבינו מה קרה לי . אחרי שבועיים במיון
קמתי, בלי מאור עיניי. לנעוץ מבטים לא יכלתי יותר, כנראה ככה
זה בעולם שלנו, מותר לנעוץ מבט אבל לא לנעוץ סכין. ואני,
הקטנה, לא ידעתי את זה, זה עולם בלי רחמים, זה עולם בלי רחמים.