כשעצר ברמזור, הוא בהה כהרגלו במכונית שלפניו. מבטו נע לאט,
כמו צריח של טנק שפרק זחל, אל עבר המכונית בנתיב שלימינו.
ושם, הוא ראה את האישה ממנה התגרש עשרים וחמש דקות קודם לכן.

היא ישבה במכונית האדומה שקנה לה, ידיה רפויות על ההגה. היה
נדמה לו שבעיניה היה ניצוץ חדש שהוא לא הכיר, ניצוץ שהפנט אותו
וגרם לכל מה שמסביב להיעלם. הוא קיווה שהרגע הזה יישאר במקום
ולא יזוז עם התנועה כשהרמזור יתחלף.

הוא והיא, על קו הזינוק. היא מוכנה להסתער בתיאבון על כל החופש
העצום הזה שנפל לידיה פתאום, והוא מזדחל בחוסר רצון לקראת אותו
החופש בדיוק.

בעוד רגע  ייפרדו דרכיהם, הוא יפנה שמאלה לכיוון מרכז העיר,
לדירה ששכר לפני כחודש, והיא בטח תיקח ימינה, לבית שלהם שנשאר
עכשיו רק שלה בצפון. כשיגיע לדירתו, הוא ימצא את הסלון מבולגן
להחריד, מחניק מריח חמוץ של גרביים משומשות וחלב ישן. בין
הצלחות שלא היה לו כוח לשטוף, לבקבוקים הריקים שהתעצל לזרוק,
יגרור טור נמלים עיקש את מה שנותר מהחודש שחי בלעדיה.
הוא יזכור כל הזמן שבבית שהיה גר בו,  מונחים עדיין הזיכרונות
על המדפים, מקופלים ומגוהצים, מחכים לאיש הבא שלה שיחווה
אותם.

עברו כמה שניות וארבעה צפצופים ארוכים ועצבניים, עד שניעור
לפתע והבחין שהרמזור התחלף כבר מזמן, ושמאחוריו משתרך תור ארוך
של מכוניות. הוא החזיר את מבטו מהמראה אליה, ואז נפגשו עיניהם
לרגע ממוקד. היא נראתה לו משועשעת מהפקק הקטן שהפיק עבורה, אבל
על שפתיה נח ספק חיוך עצוב. מריר.

באותה השנייה שבה החליט שייצא ממכוניתו וישתחל למכוניתה, ויעשה
הכל בשביל לשכנע אותה לנסות ולהתחיל מההתחלה, היא שמה את הרגל
על דוושת הגז ועפה משם.

מותירה אותו הרחק מאחור עם כל החופש הזה. כבול במקהלה צורמנית
של צפצופים זועמים.