המשכנו ללכת, ג'ו ואני, ברחובות המסריחים של תל אביב. ג'ו היה
נובח מדי פעם על העוברים ושבים, אבל בסך הכל שרר שקט יחסי.
הלכנו והלכנו, ג'ו הולך אחריי בצייתנות, צייתנות שרק מי שמקבל
ממך בונזו חינם מדי יום ביומו יכול לספק, ואני לא ממש רציתי
לחזור הביתה. כשנהיה כבר ממש מאוחר, הוא שידר לעברי פרצוף
אומלל, משהו נוסח "בונזו בונזו, אבל כמה מתוסבכת את כבר יכולה
להיות ואיזה אדיוט אני, הולך אחריך." אז הבנתי אותו וחזרנו
הביתה.
ישבתי וראיתי אלי מקביל. הטלויזיה גיחכה אליי בתיעוב האופייני
לה, ובכל פעם שניסיתי להגיד משהו שנון, לשבור קצת את הקרח, היא
נתנה בי מבט קר, כמו צרחה "אל תשחקי אותה אינטיליגנטית, אני
ואת יודעות שאת מכורה ל'לגעת באושר'".
נראה היה שביתי כולו מתנכר לי, כולם לא מבינים אותי, אבל בסופו
של דבר הצלחנו לתקשר. עם המודם סיכמתי שהוא יעבוד יום כן- יום
לא. לקופסת הסיגריות הבטחתי מושב כבוד על השידה, בתנאי שתפסיק
להיעלם לי כל הזמן. אפילו עם היומן שלי סיכמתי לא לזיין את
השכל בין שתיים לארבע. ראבאק, כמה תסכול כבר יש לי לפרוק.
ועכשיו אנחנו עומדים, אחד מול השני. אתה מסתכל עליי מקרוב...
אין לי מושג על מה אתה חושב.