[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נכתב במקור על ידי אנדרו פרסונס, ידידי הבריטי, שכתב את
הסיפור באנגלית (מושלמת) ואישר לי לתרגם אותו לעברית, ולפרסם
אותו.
כל הקרדיט (חוץ מהתרגום הנוראי כמובן) לאנדרו. אדיוט מוכשר
שכמוהו.




אני משאיר את עינייני החייזרים להרגרוב.

חייזרים לא היו בין תחומי העניין שלי, מעולם לא היו. בזמן
ששכני בעל האמצעים (וההמצאות) היה מוצא את הבסיס למסע הבא שלו,
אני הייתי יושב בבית וצופה בטלוויזיה, שוקע בתענוגות שספקה לי
מדי יום.

למען האמת, לא היה לי שום דבר נגדם, אבל ההגיון שלי הצביע
בצורה ברורה על העובדה, שהתחלנו לחשוב על חייזרים רק אחרי
שמוחות פעילים מדי המציאו את הז'אנר הנקרא בפינו מדע בדיוני.
הרבה מהמוחות האלו קובעו על המחשבה שלכל מין חייזרי יש שתי
מטרות יחידות- להשתלט על הנשים שלנו, או סתם להשמיד אותנו
לגמרי.
אם למשל, בן אדם רגיל מהרחוב היה מסוגל לשכוח את כל הדעות
הקדומות האלה ופשוט לקבל את חברו המפותח יותר אבולוציונית-
הייתי מאושר.

אבל איך היו מרגישים החייזרים אם מישהו היה טורח להראות להם את
כל סרטי המד"ב האלו? לא סביר להניח שהיו ממש מתלהבים להיות
מוצגים כיצורים מרושעים שוב ושוב.  התוצאה תהיה כנראה, שהם
יחליטו להשמיד אותנו, ואז להשתלט על כל הנשים שלנו, ולהוכיח
לנו שצדקנו לאורך כל הדרך.

זאת הייתה התיאוריה שלי, וחתיכת תיאוריה מוצלחת. או לפחות טובה
מספיק כדי להרחיק אותי מכל קשקושי החייזרים.

היו גם עוד תיאוריות. הרבה האמינו שהסיבה שחייזרים מעולם לא
הגיבו לשלל האותות המשודרים לרחבי הגלקסיה, נעוצה בעובדה
שפישטנו את ההודעה קצת יותר מדי. סדרה של צפצופים חוזרים,
המדהדים ברחבי היקום לא ממש גורמים לאף אחד לחשוב שכדור הארץ
הוא מקום מעניין מספיק כדי להצדיק ביקור.

חייזרים פשוט נמנעו מאיתנו, כי האמינו שאנחנו הדיסלקטים של
הגלקסיה. מילא.

הרגרוב, מצד שני, הוכיח לכולם שטעו כשחזר בשנת 1986 מאיזה כוכב
מרוחק, ובידו תעודה המוכיחה מעבר לכל ספק שהשיג תואר ראשון
במתמטיקה חייזרית. בשל עובדה זו, הוא נהיה אזרח כדור הארץ
מכובד ברחבי היקום, ויותר מכך- גיבור מקומי.

כל המקומיים התאהבו בו על זה. כולם חוץ ממני. אבל לא בגלל
שהייתי ממורמר. לא הייתי מוכן לרדת לרמה כזאת. התיעוב שלי
להרגרוב נבע ממקור קדום יותר. עוד מימי בית ספר, כשהוא אף פעם
לא בחר אותי לקבוצת הכדורגל שלו.

הייתה כמובן, סיבה גדולה יותר.

הספר שלי. יצירת המופת שלי.

כשהייתי צעיר יותר, הכנסתי לעצמי לראש שאני סופר. יום ולילה
כתבתי וכתבתי, ואחרי שנה של עבודה קשה, סיימתי. כל מה שהיה חסר
לי זה הוכחת זכויות יוצרים.

"מדריך הכיס לסופרים מתחילים" שלי הציע לי לתת את יצירתי
הגמורה לקורא אובייקטיבי, צד שלישי בלתי משוחד.
כיוון שהרגרוב ואני לא היינו הרבה יותר קרובים מעבר לעובדה
שגרנו אחד ליד השני, נתתי לו את העותק היחיד שלי, והוראתי לו
לקרוא אותו.

שבועות עברו, ולא שמעתי ממנו כלום. אני מצדי, המשכתי להציק לו,
ולשאול איך הוא מתקדם. התגובה הייתה זהה בכל פעם מחדש, "עוד לא
יצא לי להגיע לזה".

אחרי חודשיים של ציפייה סבלנית, החלטתי לצעוד לי לתוך ביתו
ולדרוש את הספר בחזרה, כדי לתת אותו למישהו אחר.

בטבעיות גמורה הוא הודיע לי ש"במקרה כרגע, אני לא בטוח איפה
הספר נמצא".

הפכנו את הבית שלו מכל כיוון, למורת רוחו של אמא שלו, אבל הספר
היקר שלי לא נמצא.

הייתי יותר מקצת עצבני. למען האמת, מעולם לא הייתי כל כך עצבני
בכל חיי.
עד הרגע הזה, תמיד נהגתי בהרגרוב בכבוד מסויים, לא משנה כמה
מעט הוא הפגין מצידו. אבל זה היה הסוף, מרגע זה והלאה, נתתי לו
למשיך עם חייו.

וכך, בזמן שהוא הפליג לו אל הלא נודע, בחללית תוצרת בית שלו,
שהורכבה ממגוון של חפצים ביתיים ויומיומיים, אני רק מלמלתי כמה
משפטים ממורמרים, והעברתי ערוץ.

אני לא הייתי צריך להגיע עד החלל כדי להוכיח את עצמי. היה
מספיק לעשות על כדור הארץ. כל מה שהייתי צריך לעשות, זה לחכות
שזה יגיע אליי.



זה היה אחר צהריים קיצי, ציפורים צייצו, ואני התבטלתי ברחבי
הבית שלי.

נראה שזה כל מה שאני עושה. מבקרים היו נדירים, העדפתי את זה
ככה. לא היה לי שום דבר מעניין להגיד להם, כך שלא ממש היה לי
אכפת שהם לא בחרו לדבר איתי.

הכפר בו נולדתי היה מקום נחמד. הוא היה ממוקם במזרח אנגליה,
עמוק באמצע האזורים הכפריים ונדמה היה שהצליח להתחמק מרוב
המפות המודרניות.

המקום כולו היה בנוי על צלע של עמק, והכנסייה המקומית, שהייתה
ממוקמת גבוה יותר מכל הבתים בכפר, נראתה כמשקיפה עלינו, כמו
שומר עשוי אבן.

כמו שאמרתי, זה היה מקום נחמד, אבל נראה שהתיאור "מנותק" תיאר
אותו יותר מהכל.

מובן שאף אחד מ"העולם החיצון", כמו שנהגנו לכנות אותו, מעולם
לא ביקר אצלנו. הראיה גדולה ביותר לזה, הייתה העובדה שאף אחד
חוץ מאיתנו לא שמע מעולם על החוויה החוצנית של הרגרוב.

אנחנו הבנו שאלו הן חדשות גדולות, ודי מדהימות כשחשבת על זה.
הוא גילה שאנחנו לא לבד ביקום, ולאנושות הגיע לדעת מזה. זה
פשוט שהם מעולם לא טרחו לבוא ולשאול אותנו.

שקעתי עמוק יותר ויותר לתוך הכורסא הכחולה שלי, בנסיון נואש
למצוא רמות חדשות של נוחיות. הטלוויזיה מולי שידרה זבל כלשהו
על מוצרים שלא הייתי צריך, וגם ולא רציתי במיוחד.

סביר להניח שהשכן שלי נפגש ברגעים אלה ממש עם נשים אקזוטיות
מאיזה עולם ביזארי, ומראה להם את הצורה האנושית של אהבה.
בנזונה.

אבל הייתי צריך לשכוח מהרגרוב. כמו שכבר ציינתי, חייזרים לא
היו בין תחומי העניין שלי.

אז מה היה תחום העיסוק שלי? באיזה נושא משונה אני התמחיתי?
רוחות? טלפטיה? וודו? כולם היו תחומים ישנים מדי. אני הייתי
צריך להיות מודרני יותר.

בלש שחוקר תעלומות דרך האינטרנט? חוקר גנים שייצור יצור בין
כלאיים מלהיב? צלם צמרת שעובד עם העשירים והמפורסמים?

אחד מהתחומים האלה היה אמור להשיג לי הרפתקאה. הייתי צריך קצת
התרגשות בחיי בצורה נואשת. התחלתי לחשוב שסגנון החיים שלי זהה
לזה של דג זהב ממוצע. הבעיה הייתה, שלא בורכתי בזכרון של 8
שניות, כך שנאלצתי לזכור כל רגע משמים של חיי.

צלצול חזק, שהשמיע פעמון הדלת שלי הפסיק את קו המחשבה שלי.
בדרך כלל מצאתי שזה מיותר לקום מכורסא האהובה שלי ולפתוח את
הדלת, אבל הפעם חרגתי מהרגלי, התרוממתי באטיות וניגשתי לדלת.

פתחתי את הדלת, ושם עמדה לה אשה מייבבת, כבת חמישים, ששערה
נצבע בורוד, מה שגרם לה להראות כמו צמר-גפן מתוק. פניה היו
מקומטות קלות.
הכרתי את האישה הזאת. היא הייתה אמא של הרגרוב.

"שלום לך גברת ה." בירכתי אותה בעליזות. היא הביטה בחיוכי
הרחב, ושקעה עמוק יותר בייאושה.

"אוי, יוג'ין!" קראה, מוחה את פניה בממחטה ספוגה "יוג'ין!"
"אל תקראי לי ככה" קטעתי אותה, "את יודעת שזה לא השם שלי.
יוג'ין זה אבא שלי, והוא עבר מפה לפני הרבה שנים.""דיוויד?"
"זה אח שלי, הוא ברח והצטרף לקרקס."
"אייזק?"
"אייזק ניוטון? אבי הפיסיקה שגילה את עקרון הגרוויטציה?"
"מי שאתה לא תהיה, יש ברשותי בשורות רעות"
"ספרי"
"זה בני! הוא עלה לשמיים!"

חייכתי. "כן, שמעתי שהרגרוב יצא לעוד מסע אל הכוכבים."
גברת הרגרוב נענעה את ראשה ודמעות נוספות התגלגלו במורד לחיה.
"לא, לא לזה אני מתכוונת... הוא הלך לפגוש את האיש הגדול
מלמעלה!"
"אה, הבנתי. אבל רגע.. אתם לא גרים בבית חד קומתי?"
"לא! לא לזה התכוונתי!" היא צעקה. "התכוונתי שהוא... מת!"

לעובדה לקחה דקה לשקוע, וכשזה קרה גיליתי שאני לא חש את אותה
מידת אושר שחשבתי שארגיש. כן, הרגרוב גרם לי להרבה כאב וקנאה
במשך כל ימי חיי, אבל זה לא אומר ששמחתי לשמוע שהוא מת.
"אהה, אני ממש מצטער לשמוע גברת ה." מצאתי את עצמי אומר. זו
הייתה אומנם תגובה צפויה, אבל נראה שזה תמיד עובד. "מה קרה?"
היא ייבשה את עיניה פעם נוספת, והתחילה לספר.
"הוא בדיוק התחבר עם זן חדש של חייזרים.  הם ערכו נשף לכבודו,
ומסתבר שהוא טעה טעות קטנה והתחיל לאכול את המרק עם הכף הלא
נכונה. פשע, שדינו מוות בעולם שלהם. הוא אומנם הצליח להמלט
לחללית שלו, אבל בגלל שמיהר כל כך, הוא סטה בכמה מעלות ו... עף
לתוך השמש החייזרית!"

"אה, זה ממש נורא" אמרתי, משועשע. כן, התגברתי על ההלם
הראשוני, יכולתי לחשוב מה שרציתי.
היא הושיטה את ידה לתוך המעיל, והוציאה מעטפה חומה.

"הוא רצה שתקבל את זה" אמרה "אני לא יודעת מה זה. הוא פשוט אמר
שאם משהו אי פעם יקרה לו, אני צריכה לתת לך את זה."

לקחתי את החפץ מידה והפכתי אותו בידיי. לא היה על המעטפה שם או
כל כתובת, למען האמת. סתם מעטפה פשוטה. מה היה בתוכה? מכתב עם
בקשתו האחרונה? צ'ק גדול? תמונה חתומה של אלוויס?

"כדאי שאני אלך" אמרה גברת ה. כשהיא מסתובבת ופונה לכיוון הדלת
"אני אשאיר אותך לבד עם המעטפה."

הייתה רק דרך אחת לגלות מה היה בפנים, ולא היה צריך להיות גאון
כדי להבין את זה.



למען האמת, היה זה חברי בריאן שהעלה את הרעיון.

"אתה פותח את זה" הוא אמר, שעה שישבנו בפאב המקומי - "שריקת
הארמדילו".

"אבל מה אם אני לא אוהב את מה שאני רואה? אני והאיש הזה
אוייבים רוב החיים שלנו"

בריאן לגם לגימה ארוכה מהבירה שלו. הוא היה בחור מוזר, אף
וסנטר מחודדים, עצמות לחיים גבוהות ושיער ארוך קשור בגומיה.

הכוס מצאה את דרכה את דרכה חזרה לשולחן. בריאן ניגב את שפתיו,
נשען קדימה על גבי השולחן והחל לדבר.

"לא משנה כמה גרוע נראה שהדברים היו, אני מאמין שיש משהו מיוחד
במעטפה הזאת, רק בשבילך. הוא ידע שה..עניינים שלו מסוכנים, אז
הוא הכין משהו, למקרה שמשהו באמת יקרה לו. ועכשיו אני שואל
אותך: האם בן אדם שמתעב אותך יטרח כל כך?"

הוא צדק, כמובן. הייתי חייב לשכוח את העבר. לא היה טעם לשנוא
מישהו שכבר לא נמצא שם.

"בסדר" אמרתי, מעביר אצבע על קצה המעטפה. הנייר החום נקרא
בקלות, חושף את מה שנראה כמו דף נייר בודד.
זו הייתה תמונה, וזה עמד מולי, אחוז בידיי שלי.

היה בן אדם בתמונה. מישהו שהכרתי טוב מאוד. זה היה הרגרוב, ועל
פניו נסוך חיוך מרושע. השפלתי את מבטי מפניו, מביט על חזו. הוא
לבש חולצת טריקו, עם כתובת גדולה כתובה לרוחבה.

קראתי אותה, והתחלתי לרתוח.

בריאן לקח את התמונה והביט בה.
"בוא ונראה... או מיי..."

העפתי את התמונה לצד אחד של השולחן, כמעט ומפיל את הבירה שלי,
דבר שסתם היה מרגיז אותי יותר.
הוא התבדח על חשבוני מהקבר. בנזונה.

"מה כל כך נורא ב'לך להצטיין'?" שאל בריאן.

קריאה אף פעם לא הייתה הצד החזק שלו.



המחזה עוד ירדוף אותי לשארית חיי. הנסיון האחרון של הרגרוב
להרוס אותי. לתמונה היה מצורף גם מכתב.

"חבר יקר" נכתב בו. "אם אתה קורא את זה, אני בטח מת. אני רוצה
להודות לך על כך שהיית חלק כל כך לא חשוב ולא משמעותי בחיי.
תמיד אזכור אותך בגלל זה. מקווה שנהנת מהתמונה, ולמדת מה אני
באמת חושב עליך. זה אמור ללמד אותך לא לשפוט אנשים כל כך מהר.
כל השנים האלה לא הצלחת לראות מעבר לתמונה שלי שיצרת בראשך
הקנאי. נתראה. הרגרוב."

אמרתי את זה זה בעבר. אני אומר את זה עוד פעם.

בנזונה!

החיוך המטופש שלו בהה אליי מתוך התמונה, והמילים על החולצה
חזרו והבהבו בראשי.

חזרתי לביתי, התיישבתי בכורסא והדלקתי את הטלוויזיה. התמונה
מצאה את דרכה אל הרצפה, ושם שכבה בין כל הזבל שהצטבר שם.

עם כוס תה ביד אחת, והשלט ביד השניה, התחלתי להרגע.

זה היה מצחיק, האמת. הוא התאמץ כל כל. הכין את החולצה, הצטלם,
כתב את המכתב. אבל הוא אף פעם לא יזכה לראות את התגובה שלי.
עבודה של גאון, ללא ספק.

ואולי הבנתי אותו לא נכון? באמת הכל היה כי הוא לא בחר אותי
לקבוצת הכדורגל שלו? באמת הייתי כל כך מרוכז בעצמי? הייתי כל
כך עסוק בלהיות עצבני שמעולם לא ראיתי איזה שחקן כדורגל מצויין
הוא היה.

ומה בקשר לחייזרים? בראש שלי, יצרתי הסבר הגיוני, ועם זאת
ציני, למה מעולם לא רציתי בכלל לטוס לחלל ולהפגש עם יצורים
משונים. באמת האמנתי בזה, או שסתם קינאתי שהוא הצליח לבנות
חללית, ולחשב נוסחות מתמטיקה מסובכות?

אבל היה דבר אחד שלעולם לא אוכל לסלוח לו עליו. הספר. הספר
שלי. זה שעמלתי עליו. נתתי לו הזדמנות אחרונה בזה שנתתי לו
לקרוא אותו. והוא עשה את זה? לא. הוא עדיין נח שם, על המדף,
בין אוסף הדיסקים שלו.

לפתע הבנתי את הברור מאליו, ובמהירות הרמתי את התמונה מהרצפה
המטונפת.

הספר שלי היה שם! על המדף שלו! ברקע של התמונה!

התרוממתי מהכיסא ורצתי לעבר הדלת, קופץ מעל הגדר שהקיפה את
הגינה, ומצאתי את עצמי מול דלתו של הרגרוב.

שכחתי את הנימוסים שלי, התפרצתי לתוך הבית, מבעית את אמו של
הרגרוב, שישבה בסלון.

"סליחה גברת ה.!" קראתי, רץ לכיוון חדרו של הבן.

הדלת מולי, עם השלט "אין כניסה!" שלכל הבנים יש באיזשהו שלב,
נפתחה לרווחה.

התעלמתי ממטתו המוצעת, מחכה לאדונה שיחזור. התעלמתי גם
מהטלסקופ, שהיה מכוון לשמים, וגם ממגוון טבלאות הכוכבים שנחו
לצידו. שום דבר לא שינה, חוץ מהחפץ השטוח שבהה בי מהמדף. זה
היה כמו הגביע הקדוש, זורח באור פנימי.


צעדתי לעברו באטיות. חלמתי על הרגע הזה מזה שנים. לאחוז אותו
בזרועותיי...

ההרגשה הייתה כמעט קסומה.

הכותרת הודפסה על הכריכה "גלגולו של מכרה". אני צריך לזכור
לשנות את זה.
מתחת לכותרת ושם הסופר, שורבט כתב ידו של מישהו בעט אדום, ממש
כמו שנהגו המורים בבית הספר לעשות.

"הספר בהחלט מצביע על פוטנציאל. המשך בעבודה הטובה. הרגרוב."

דמעה בודדה הצטברה בזוית עיני.

המשכתי לעלעל, לאורך היצירה, הבחנתי המספר הערות נוספות,
שהצביעו על שגיאות כתיב ודקדוק, והצעות לשיפור, בסצנות
מסויימות, שהיו טעונות שינוי.

דעתי עליו השתנתה מייד. באותו רגע ממש הבנתי מה הייתה מטרת
התמונה וההודעה.

" כל השנים האלה לא הצלחת לראות מעבר לתמונה שלי שיצרת בראשך
הקנאי."

ובאמת, אם לא הייתי מסתכל מעבר אליו בתמונה, לעולם לא הייתי
מוצא את הספר, או מגלה מה הוא באמת חשב עליי. הייתי רואה רק את
הברור, את התמונה הקטנה, ומניח שזו דעתו האמיתית עליי.

זה היה פשוט פייר, שכשספרי פורסם לבסוף, כמעט שנה לאחר מכן, על
הכריכה נכתב:
"גלגולו של מכרה. נובלה מאת ריצ'ארד סימס."

ו-וויליאם הרגרוב.


את הסיפור המקורי, באנגלית, אפשר לקרוא פה:
http://www.thoughtcafe.co.uk/viewarticle.asp?articleid=2321







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש אנשים
שמעשנים סמים
יש אנשים
שמזריקים סמים
יש אנשים
שמסניפים סמים
ויש כאלה
שכותבים
סלוגנים

אבל אני אוהב
לאונן על
חמותי...




אנתרופולוג
קליני
גונב מאריק
איינשטיין.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/2/02 9:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנדרסון גוד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה