הוא נולד ממעמקי הרגש , מעורבב ומוצף באלפי רגשות שזרמו
בעורקיו.
אך אין לו שם כי איש לא המציא לו עדיין, חלק קראו לו כעס וחלק
אכזבה וחלק פשוט אהבו אותו ולכן קראו לו אהבה, אבל הוא היה
בודד, בלי חברים , בלי סיפורים אחרים שיתנו לו שם, הוא היה לבד
בעולם כל כך קר ומנוכר,  ועצוב היה לו , עצוב נורא.
הוא טייל לו במעמקי מוחם של הוגיו וחפש לו חברים, הוא מצא כמה
סיפורים אחרים אך הם היו פשוטים מדי, טיפשים מדי מכדי להבין את
מה שעובר עליו - הם תמיד קראו לו בשם : מתח, אימה או דרמה והוא
ניסה מאוד להסביר להם שאין לו שם כי הוא מבולבל מדי. הם אמרו
לו שלכל סיפור יש שם ושגם לו יש בוודאי אחד אך הוא חשד שלא כך
הדבר. בהתחלה הוא רצה שיקראו לו קומדיה כי כאשר פגש בה היא
הייתה כל כך שמחה וחייכנית ופשוט צחקה מכל דבר, בלי דאגות ,
בלי פחדים , בלי סבל ובלי כאבים. זה פשוט נפלא הוא חשב לו
בתמימות  - גם ככה יש כל כך הרבה סבל אז למה להוסיף אך הוא
הבין שהקומדיה לא התעלמה מהסבל מרצונה, היא פשוט הייתה טיפשה
מדי בשביל להתמודד עם הסבל ולכן הוריה קראו לה קומדיה כדי
שתוכל לשמוח בחלקה ואכן שמחה היא הייתה. גם אני הייתי רוצה
הורים כאלה חשב, למה לי לא נתנו שם מוחלט , למה רק אני מתנדנד
לי במרכז ולא יודע מה לעשות עם חיי - אני חייב למצוא לי שם
החליט ולהיות כמו כולם. הוא פנה שמאלה באחת מההסתעפויות
האין-סופיות של המוח ושמע קול בכי, הוא זיהה מייד שמדובר
בסיפור העצוב והרגיש וחש סימפאטיה כלפיו.  "מדוע אתה בוכה?"
הוא שאל למרות שידע בעצמו את התשובה. "בגלל כל הסבל שיש
מסביבי" ענה לו הסיפור העצוב ותשובה זו ריגשה מאוד את הסיפור
שלנו ששם עדיין לא היה לו, אולי באמת שווה להיות חכם ועצוב כי
רק כך אפשר באמת להבין את העולם, אך האם באמת העולם כה נוראי
שכל מי שמבין אותו נעשה עצוב לעולמי עד? הסיפור שלנו סרב
להאמין בזה.
"אבל, האם אינך מסוגל לראות טיפת אושר אחת בין כל ים הסבל
בעולם?" שאל את הסיפור העצוב.
"כמובן שלא" ענה הסיפור העצוב "האינך מסוגל לראות את חוסר הצדק
בעולמנו ואת העוול שנעשה לרבים מאתנו, כיצד מסוגל אתה או כל
אחד אחר לשמוח???" המשיך הסיפור.
באמת הייתה זו נקודה חשובה הבין סיפורינו אך הוא לא היה עצוב
וגם לא שמח הוא היה תקוע אי שם באמצע וחפש כיוון לחייו, "איני
מסוגל להיות עצוב" ענה "בגלל שיש תקווה , היא תמיד קיימת , רק
צריך לדעת היכן לחפשה" והוא באמת האמין בכך למרות שלא ידע במה
מדובר בדיוק.
הוא המשיך בדרכו הפתלתלה וחשב מדוע קראו לסיפור העצוב בשמו,
למה גזרו עליו חיי נצח של סבל ומכאובים והוא ידע שהתשובה לכך
היא שהסיפור העצוב גזר זאת על עצמו מפני שהיה חכם מאוד והבין
את פשר העולם, אך מדוע הסיפור העצוב התעלם מהסוף השמח, מדוע
הוא התעלם מהתקווה וראה רק את הייאוש, מחשבה זו בלבלה את
הסיפור והוא עצר לנוח באמצע הדרך.
הסיפור ללא שם שכב לו באמצע הדרך וחש כיצד הוא אט אט נופל
לעולם החלומות, אולי שם ,חשב בדיוק לפני שנרדם , אמצא את שמי.
היה זה חלום מוזר ביותר, הוא ראה את עצמו מביט מנקודת מבטו של
בן האדם שבתוכו הוא נמצא וחש כי הוא אינו שולט במחשבותיו אלא
חש את מחשבתו של בן האדם. הייתה זאת תחושה של תסכול רב, האדם
שבתוכו הוא היה כעת בחלומו היה מדוכא נורא וחשב כמה חייו היו
אומללים וכמה אין ברצונו להמשיך ולחיות. האיש היה ריקני מתוכן
מתקווה ומאהבה ולכן עמד על סף התהום, התהום שבין חיים ומוות ,
שבין נפילה לעולם של יאוש לבין ההבנה של עולם התקווה, והאיש
שבחלום לא התגבר על צרותיו וקפץ לתהום הייאוש.    התסכול בקרבו
של האיש היה כה חזק והמחשבות הקשות האלו זרמו מתוכו לתוך הספור
המסכן וחסר השם עד שהוא לא יכל לעמוד בכך עוד והתעורר בצרחה.
איני רוצה להיות עצוב ומיואש חשב, אני אמצא את האמת,  אני אמצא
את התקווה בעולם אפור זה.
חלום זה השפיע על סיפורינו וגרם לו לראות את הדברים בצורה
בוגרת ונוקשה יותר ואט אט הוא החל להבין את סבלו של הסיפור
העצוב וחש כי אולי זהו שמו האמיתי - סיפור העצב ,אך אז שמע
מרחוק קולות שירה רמים , הוא היה סקרן לדעת מי שר שירים יפים
כל כך במנהרות אפלות וקודרות אלו ולכן החל לצעוד לכיוון
הצלילים הנפלאים.
מאחורי פניה חדה הוא ראה סיפור שאותו לא הכיר נשען על עץ גדול
ורחב ושר לו שירים והעץ פשוט עמד ולא עשה שום דבר מיוחד.
"מדוע אתה שר שירים לעץ?" שאל הסיפור ללא שם את הסיפור שמולו.
"איני שר אותם לעץ, אני שר אותם לעצמי והעץ הוא כאן רק בשביל
לתמוך בי" ענה הסיפור והמשיך לשיר.
צלילי המוסיקה שבקעו היו כה יפים עד שגרמו לסיפורינו לשכוח
כמעט לגמרי מהחלום הנורא שחווה רק מספר רגעים קודם לכן.  "אתה
שר מאוד יפה " הוא אמר.
"תודה לך" ענה הסיפור "ומי אתה? " שאל.
"אין לי שם" ענה הסיפור שלנו "לעולם לא נתנו לי שם" המשיך
בעצב.
"לא שאלתי מהו שמך" ענה המשורר "שאלתי מי אתה , אילו שתי שאלות
שונות מאוד מכיוון ששם הוא רק שם ולצערי הסיפורים האחרים לא
הבינו זאת עדיין , הם חושבים שהם חייבים לשקף את שמם ואני חושב
שההפך הוא הנכון, ששמם חייב לשקף אותם" המשיך הסיפור בקולו
הענוג "ולכן גם לי אין שם, למרות שכולם כאן קוראים לי סיפור
התקווה"
"שם זה הולם אותך מאוד" ענה סיפורינו והבין כמה היה רוצה להיות
חכם כמו משורר זה "שירך עורר בי רגשות שמזמן לא חשתי וגרם לי
לשכוח לעת עתה את צרותי ".
"אם כך שמח אני מאוד" ענה המשורר "האם ברצונך לשבת לצידי
ולהקשיב לשירי?" שאל אותו סיפור התקווה
"אשמח מאוד" ענה הסיפור ללא שם וחש מאושר, הוא שכב לצידו של
העץ ושקע לו בשינה עמוקה ורגועה כאשר ברקע התנגנה לה המוסיקה
הנפלאה.
ושוב הוא שקע בחלום אך הפעם חלום זה היה חלום של אהבה, חלום של
תקווה - הוא ראה בחלומו שדות פורחים ועצים ירוקי עד נעים
לצליליה היפים של הרוח, והוא חש מאושר, אך לא היה זה אושר של
טיפשים היה זה אושר מהול בעצב, אושר שנבע למרות הסבל שבעולם אך
בעיקר אושר זה נבע מהתקווה החזקה שפעמה בלבו הקטן של הסיפור.
הסיפור ללא שם לעולם לא התעורר מחלום זה מכיוון שסיפור אחר,
סיפור הייאוש , שהיה חרש ולא יכל לשמוע את צלילי התקווה שרחשו
סביבו החליט לשים קץ לחייו של סיפורינו ולחייו שלו.  אך עובדה
זו כבר לא השפיעה על הסיפור מכיוון שסיפורינו ללא השם מצא סוף
סוף בחלומו את השם שאותו חפש כל כך הרבה זמן , שמו היה - סיפור
אגדה.