ואם לא שאלתי את נפשי למות,
האם אין אהבה בי יוקדת?
האוכל להסיר מעיני את הדמות,
לשוב לזקוף את גווי השמוט?
להשיב נשמתי האובדת?

ואם לא שאלתי מדוע הלכת
האם אין בי ערגה לשובך?
להושיב על כנה מנוחתי שהדרכת
את השקט, הרוגע, התום שלקחת,
להשיב אל חיקי את רוחך.

ואם לא שאלתי מי האחר
האם אין קנאתי בי בוערת?
עוד כווה את עורי מגעך החסר
חשכת בוהק גופך שהשכיל לעורר
הסופה בנפשי הסוערת.

ואני, שאינני יודע לשאול,
האם תם אנוכי? או רשע? או חכם?
הן השכל נרפה, אך הלב כל יכול
ודמי עוד גועש בעורקיי בלי לחדול
כי הדם הוא הנפש, הדם!

גם אם ארצה הופלתי, הוכרעתי אפיי
ואסור אנוכי בכבלייך
גם אם תש כל כוחי ונוקר זוג עיני
לא אלפות עמודייך בשתי זרועותי -
לא אמית את נפשי עם פלישתייך!