שברתי את שתי הידיים. כאילו שיד אחת זה לא מספיק. כאילו שסתם
שבר לא מספיק - לא, אני חייב להתחכם - יד אחת שבורה, יד שנייה
מרוסקת. מרוסקת לגמרי. הרופא הגדיר את זה: "היה שם מרק של
עצמות, ואני מקווה שהצלחנו להחזיר הכול למקום." אחרי 4 שעות של
ניתוח ביד שישאיר צלקות לכל החיים - הוא מקווה.
יומיים שכבתי חצי מסומם בבי"ח. כל כמה זמן הייתי פותח עיניים,
רואה אנשים שבאו לבקר, מחייך, זורק כמה מלים ציניות שיחשבו
שהכול בסדר, ואז הייתי לוקח עוד כדור נגד כאבים ונרדם שוב.
אחרי יומיים סוף סוף קמתי מהמיטה. פשוט הייתי חייב להשתין -
אחרת לא הייתי קם. רק שם, בשירותים של הבית חולים הבנתי לאיזה
מצב הכנסתי את עצמי. רק שם, כשעמדתי, מנסה להשתין, אבל לא
מצליח כי אבא שלי עומד מאחורי כדי שאני לא אפול בטעות ואפגע
עוד יותר בידיים. רק שם הבנתי שכיף זה לא יהיה.
אנשים לא מבינים מה זה אומר שאין לך ידיים. זה אומר שצריך
להאכיל אותך, להשקות אותך, להלביש אותך, להרים אותך, להושיב
אותך. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות לבד זה ללכת, וגם את זה
מפחדים לתת לך לעשות לבד, כי אם תחליק יהיה בלגאן. חברים אמרו
לי "בוא לבית קפה איתנו". איך אני אחזיק את הקפה? איך אני
אוציא את הארנק מהכיס?
אחרי שבוע בבי"ח הגעתי הביתה. שבוע לא חרבנתי. אמרתי לעצמי
-"את הכול אני מוכן לקבל - שיאכילו אותי, ישקו אותי, ירחצו
אותי, יסבנו אותי, ילבישו אותי, הכל - רק לא שינגבו לי את
התחת." אז חיכיתי עד שהגעתי הביתה, התיישבתי בשירותים, מבסוט
עד השמיים שהתאפקתי עד הלום, ורק אז, בעצם, עלתה במוחי המחשבה
- איך לעזאזל אני אמור לנגב התחת עם שתי ידיים שבורות???
"אתה פשוט חתיכת אדיוט. מה חשבת - שבבית תצליח להסתדר???".
אלוהים, אני אפילו מדבר לעצמי כבר... אולי בעצם גם נפגעתי
בראש?
"טוב דביל, במקום לשבת פה עם המכנסיים למטה, תתחיל לחשוב מה
עושים!" בפעם הראשונה זה לקח לי בערך חצי שעה, אבל לאט לאט
השתפרתי בזה. מסתבר שאפשר. זה קשה, זה מוזר, אבל אפשר. אני לא
אפרט איך - אבל אם מישהו באמת יזדקק למידע הזה, אני אשמח לשתף
אותו.
אחרי שהסתדרתי עם השירותים, יצאתי החוצה ואמרתי לעצמי - "ג'וני
- חבל"ז משב"ז - אין שום בעיה! אם הצלחת את זה - תצליח הכל!".
איך הם אומרים - פסימי זה אופטימי שהתייאש? הם צודקים. מסתבר
שקשה לעשות הרבה דברים. אני לא יכול לאכול צהריים עד שלא מגיע
מישהו שיחתוך לי את האוכל וישים בצלחת, אני לא יכול לפתוח
בקבוק דיאט קולה או למזוג שתייה לכוס, אני לא יכול אפילו לסדר
את הציפה של השמיכה שלי, כי השמיכה כבדה לי מדי. זה מייאש. זה
מתסכל. אם בלילה אני רוצה לשתות, אני צריך להעיר מישהו או
לחכות עד הבוקר. זה לא שאם אני אעיר מישהו יגידו לי משהו על זה
- לא יגידו כלום - אבל זה פשוט... אה... משפיל.
לילה אחד החלטתי שזהו - אני רוצה לשתות ואני מביא לי לשתות.
ירדתי למטה, פתחתי את הדלת של המקרר והצלחתי להוציא בקבוק
שתייה החוצה. "סחתיקה ג'וני! תותח אתה! אין עליך גבר - אתה
בשוונג של הלייף - לך על זה!" הרגשתי שיש לי פה מומנט מטורף של
יכולות פיזיות, וכדאי לנצל אותו, אז תפסתי את הפקק של הבקבוק
ביד הפחות שבורה, ו....התחלתי לסובב. הייתי מבסוט עד השמיים
כשראיתי שהפקק מסתובב, אבל כל האושר נעלם כלא היה ברגע שהבנתי
שכל הבקבוק מסתובב יחד איתו - לא חשבתי על זה שאם היד השנייה
לא תחזיק את הבקבוק זה לא יעבוד. "דביל. בטח שזה לא עובד - איך
קונטרה!" אז ניסיתי טקטיקה אחרת - היד על הבקבוק, השיניים על
הפקק. לכל מי שחשב על זה - לא מומלץ. אחראי מערכה ארוכה הבנתי
שחברת קוקה קולה ניצחה אותי - אין לי שום סיכוי לפתוח את
הבקבוק הזה.
"ג'וני, ג'וני...." שוב מדבר לעצמי.... -- "מה יהיה? תראה את
עצמך! לא יכול לפתוח בקבוק שתייה! איך הגעת למצב הזה יא
פלגמאט?"
אז ישבתי וחשבתי לעצמי - למה לעזאזל הייתי חייב לעשות את זה?
למה הייתי צריך את השברים האלה בידיים? נזכרתי במבט של הרופא
במיון כשאמרתי לו מה עשיתי, נזכרתי בשנייה שלפני, ההיסוס -
לעשות או לא לעשות - ידעתי שאני לא צריך, ושלא כדאי, ושזה
טיפשי, ושיש סיכוי טוב מאד לשבור משהו, שזה לא שווה את זה,
ושזה לא מתאים לי. ובכל זאת עשיתי את זה.
ואולי בגלל זה עשיתי את זה. מי יודע? אני בטח לא.
הלוואי שידעתי.
"יאללה ג'וני, תפוס את עצמך בידיים ולך לישון... אה סליחה, אין
לך ידיים!". הייתי אומר לעצמי מניאק אם לא הייתי מדבר לעצמי.