זה לא סיפור על זמנים קדומים, ממלכות רחוקות, או אנשים
משונים.
הוא גם לא מתרחש בארמון קודר, מרוחק מאדם, ואין בו הרבה שנאה,
רצח או דם.
זה סיפור די פשוט שקורה פה, היום, בארצנו שלנו, במזרח התיכון.

אך לפני שאתחיל, מחובתי לתת קצת רקע - על מה מדובר:
על אדם שהחליף ראש ממשלה שהינה ועבר,
ואחד אחר, קצת שונה, קצת מוזר,
ובאמצע עם של 5 מיליון שסה"כ רוצה לחיות בשלום.
(אם לא ניחשתם, למרות שקשה לי להאמין - מדובר באהוד ברק
ונתניהו בנימין.)

ומי הפרסונה בסיפור תשאלו?
ובכן זה אני (או אתם, אם תרצו.)
אני ילד רגיל, בן כמעט שבע-עשרה שנים, שהתחיל פתאום לשים לב
לעניינים.

הכל התחיל בבוקר אחד,
שקראתי בעיתון דבר-מה מיוחד
(מיוחד הוא היה, אך לא כ"כ טוב, או כך לפחות חשבנו הרוב...
"משבר ממשלתי."

מהו "משבר"? זאת לכם אספר!
הממשלה - כגן ילדים!
אחד מעליב - השני - מחמיץ פנים,
האחד קצת צועק, והשאר - מתפרעים!
(כ"כ ילדותי עד שלרגע חשבתי שאני קורא את "גן-גורים!")

"ניחא", אמרתי , וכך אמרו גם כולם, "זה היה, זה עבר - נעבור
למחר!"

ואני, נער קטן, מה יכול לעשות?
מול שר ביטחון, שר חוץ וראשי מדינות?
רק לעמוד מהצד, אולי קצת לדבר,
אבל מהר מאד אני נאלץ לוותר.
כי "אין לי מילה", כמו שאומרים, בכאלו עניינים גדולים
וחשובים.
אז המשכתי את חיי הפשוטים,
חסרי היכולת לשנות דברים שקורים.

והזמן עובר, והזמנים נשארים.
כל יום בחדשות רואים את אותם הפנים -
בנימין נתניהו תוקף, אהוד ברק רודף;
נתניהו מחזיר ימנית חזקה, ושוב התקשורת עליו מעיקה.
ואני מסתכל, לא מבין אם זה קרב אגרוף וירטואלי,
או חדשות מהחיים.
אבל שוב - כמו שאני עכשיו אין לי איך לשנות,
רק לדבר, לקוות, לנסות.

ופתאום אני מזהה שחקן חדש בזירה -
דרעי שמו, והוא תוקף בסערה!
לאריה הזה יש יתרון על שאר השחקנים -
הם, כל אחד תוקף את השני - אחד בשמאלי, אחד בימני.
אבל לדרעי יש נשק סודי - אלוהים - שמאפשר לו לתקוף לכל
הכיוונים!

הוא מרביץ קצת לשמאל ישר בפנים,
ולפתע הוא נותן נוק-אאוט נוראי לימין.
מאיים ממשלות להפיל ושטחים להציל,
בקיצור - עושה בלגאן לא רגיל.

ואני שוב מסתכל מהצד,
מרגיש כאילו שאני באמצע הזירה,
חוטף כל מכה - אך ללא דרך להחזיר חרה.
ומסביבי עומדים 5 מליון איש - עם ישראל -
שהפך כבר אדיש.
וחשבתי,
אולי אם באמצע אעמוד,
המכות לא יפגעו בי עוד.
אך כמו במטה כשפים וקסמים,
כל מכה, כל סתירה - פוגעת בכל אחד מההמונים.

והם לא מפסיקים לריב המנהיגים,
וכבר יש קורבנות -
חיילים, אמהות, ילדים ואבות -
שנפגעו כה חזק
עד שנפלו והלכו למקום אחר,
טוב בהרבה יותר.

כי בזמן שמנהיגינו לוחמים,
לפתע חזרו להם המחבלים.
ושוב פיגועים,
ושוב הפגנות,
ועוד חייל נהרג,
ועוד מהומות.

ואני מהצד מסתכל ובוכה,
איך הארץ שלי הפכה כמו קפה -
שחורה ובוצית, חמה ומרה, ואני -
עוד מנסה להבין מה קרה.

כפי שהבנתם,
זה לא סיפור אגדות עם סוף טוב,
וגם לא על פיות שמצילות ילדים מסכנות שברחוב.
ואין בו גיבור חזק ושרירי,
יש בו רק מספר קטן - אני.
שלמרות הכל בוחר לחיות כאן עם ההמון,
בארך ישראל, במזרח התיכון.
כי רק פה עכשיו אני חלק מהעם, ורק פה ועכשיו נשאר לי עוד זמן.

זמן לשנות,
לנסות להשפיע - אולי לא עכשיו
אך כשהזמן יגיע,
אם עוד לא היה טוב,
אני אעמוד ואצעק באמצע הרחוב:

"די לסבל, לדמעות ולמכאוב! הגיע הזמן לשלום, לאחדות - לאהוב!
הגיע הזמן שדתי יקבל חילוני, וחילוני יקבל דתי; ישראלי יקבל
ערבי וערבי יקבל ישראל, כי כולנו בני אדם, לא חיות, והתבונה זה
ההבדל ביננו לבין הבהמות! הגיע הזמן לחיות בשלום, למען אלה
שיהיו, שכאן ושכבר לא פה מזמן, לקבל את כולם כי כולנו - כולנו
בני אדם!"

ואחזור לביתי,
ואשב בחדרי,
ולפתע אבין שכולם - זה אני,
ואני - כמו כולם.
וגם בי יש שנאה, וגם לי יש בעיה:
שהתרגלתי לחיות שמדינה שלא-נדע...

מדינה קטנה,
ועמים בה שניים,
ואפילו בתוכם
הם לקבוצות מתחלקים,
וכל קבוצה שונאת את השנייה,
בקיצור אנחנו ממש בבעיה.

אז מונולוג ברחוב,
צעקות
ומכות
זה לא הפתרון.
אז לקחתי זמן, נייר ועפרון,
וכתבתי את האגדה האמיתית הזאת על
לחיות כאן ועכשיו במדינה שכזאת.