זה קרה באותו יום שרוני עזבה אותי. חזרתי הביתה, מת מעייפות
ועם ראש כמעט מתפוצץ מכאבים ואז היא עוד מעיזה להתקשר אלי,
הנודניקית הזאת ובמשך שעה לזיין לי את השכל עם הנאום של "זה לא
אתה, זה אני, ואני מקווה שנשאר ידידים"...נו מילא. בכל מקרה
התכוונתי לגמור איתה מתישהו בקרוב. ההתפנקויות שלה נמאסו עלי
לחלוטין..."נו, בוא אתי למסיבה של עירית...נו, בוא, אבל אני לא
רוצה ללכת לבד...". אוף! טוב נו, לפחות זה מאחורינו.
אז כשחזרתי הביתה, חצי מת, כל מה שרציתי היה להכנס למיטה,
לישון שינה של לפחות שתיים עשרה שעות ואז להתחיל לחשוב. אבל
כמו שאמר מרפי: כשמשהו שמתחיל ללכת עקום, הכל הולך עקום.
אני מגיע הביתה, מצפה לשמוע את אמא בבית, ויש פתק על השולחן:
"הי חמוד, גיא ואני נסענו לבדיקות, משהו שוב לא בסדר, יש עוף
במקרר, תחמם לך. נשיקות, אמא".
זה בעצם הזמן להסביר כמה דברים על עצמי. קוראים לי תומר, ואני
בן 17. אני גר בבית עם אמא שלי ואחי הקטן, גיא, שבן 10. ואני
מת עליו, לא נעים להגיד. תמיד לכל החברים שלי יש אחים קטנים
מעצבנים נורא, ודווקא לי יש אח חמוד נורא, או שאולי אנחנו
קרובים כ"כ כי זה רק שלושתנו בבית מאז שאבא שלי עזב. זה קרה
לפני שלוש שנים, ואני עוד זוכר את זה מצוין.
חזרתי הביתה באותו היום מאוחר יותר מבד"כ כי היה לי אימון.
כשחזרתי הוא כבר לא היה, וגיא שהיה קטן לאללה אז אמר שאבא הלך
לסבתא.
אבל הוא לא חזר משם. אנחנו היינו די בהלם, כי לא ממש צפינו את
זה.
לקח לאמא יותר משנה להתאושש. וזאת היתה שנה די קשה. שלחו אותי
ואת גיא לכל מיני פסיכולוגים מעצבנים. גיא שיתף איתם פעולה,
אני לא. מה אני צריך שאיזה פסיכולוגית מטומטמת תשב מולי ותנתח
באכזריות את החיים שלי? שיקפצו לי כולם. היתה איזה מפגרת אחת
שאמרה לי שאני מרגיש שזה באשמתי. מה היא יודעת בכלל?
בקיצור, מאז גיא ואני התחלנו להסתדר. תאמת שבהתחלה זה היה רק
בשביל אמא, שתתגבר ותתחיל להתאפס על עצמה, אבל אז באמת קלטתי
שאני אוהב את אח שלי. כל הבלאגן בבית הפך אותו לבוגר לגיל שלו,
והוא פשוט ילד טוב.
ואז כמובן הוא היה צריך להיות לחלות. דווקא הוא, מכולם. הוא
חטף מכה בשיעור ספורט, וכאבה לו הרגל, והמשיכה לכאוב, והמשיכה
לכאוב, וזה לא עבר גם אחרי חודש. רק אז הרופא המטומטם קלט שזה
לא בסדר ושלח אותו לרופא אחר, ורק אז אבחנו את הגידול שתופס לו
חצי רגל.
מאז עשו לו שלושה ניתוחים, ולא ברור לי איך, אבל הצליחו לפחות
את הרגל להציל לו. ומאז הוא בבדיקות הולך חזור, עושה לי
רונדלים בבית חולים.
בקיצור, באותו היום, כשהגעתי הביתה גיא ואמא היו בבדיקות.
הייתי גמור אז הלכתי לישון. לא יודע מתי בדיוק אמא נכנסה, אבל
כשהתעוררתי היא ישבה לידי.
"תשמע תומריקו, אנחנו צריכים לדבר". אוי איך אני שונא את המשפט
הזה. תמיד כשאומרים אותו סימן שמשהו רע עומד לקרות. שמעתי אותו
כבר כ"כ הרבה פעמים...כשאבא הלך, כשרוני עזבה אותי, כשגילו
לגיא את המחלה, לפני הניתוח הראשון, לפני השני, לפני
השלישי...
"תומר, אתה מקשיב לי בכלל?".
"כן כן, שניה, תני לי קודם לשטוף פנים ולשתות קפה."
ישבנו, היא ואני במטבח. ואמא התחילה לדבר.
רק עשר דקות אחרי שהיא סיימה לדבר הייתי מסוגל לפתוח את הפה
ולהוציא מהפה כמה הגאים שביחד נשמעו פחות או יותר כמו מילים.
"אבל...ה...הוא...יהיה...בס.ב...בסדר, נכון?".
"תומר, אני לא יכולה להגיד לך. אני לא יודעת." והתחילה לבכות.
"למה זה מגיע לי? תומר, למה? עד שהצלחתי להתגבר על אבא שלך,
פתאום זה קורה..."
הייתי כ"כ המום עוד ממקודם, שהייתי קפוא כמו פסל בפוטנציה,
במקום ולחבק אותה, את אמא שלי.
אחרי כמה זמן היא קמה, אמרה שהיא הולכת לבית חולים. ואני
נשארתי לבד. יושב ליד השולחן במטבח, מנסה להכניס לראש שלי את
מה שהיא אמרה לי חצי שעה לפני זה. הגידול של גיא עבר לראש. גיא
חולה מאוד. יש לגיא ניתוח. יכול להיות שגיא...לא. תומר, אל
תחשוב על זה אפילו.
הייתי מוכרח לדבר עם מישהו. אבל מי? רוני הרי עזבה אותי...יותר
טוב, האמת. היא לא היתה מבינה.
ניר? לא...מאז שהתחילה תקופת יעלי ניר עסוק מדי בשביל כל דבר
אחר. למרות ש...לא, לא כדאי.
זה שיגע אותי. הייתי חייב לדבר עם מישהו. הייתי חייב לצאת
מהבית לפני שאני נחנק. אמא לקחה את האוטו. שיט! זה אומר שאני
אהיה חייב ללכת ברגל. יצאתי החוצה, והתחלתי לשוטט בלי מטרה.
הייתי חייב אוויר.
נכנסתי לחנות של קובי, קניתי קופסת מלבורו לייט. אני עוד זוכר
את הסיגריה הראשונה שלי, אחרי שאבא עזב. אחרי שזה קרה התחלתי
לעשן בקצב רצחני, אבל אחרי שהתגברתי החלטתי שאני מפסיק. ועד
שגיא חלה עישנתי אולי איזה סיגריה בשבוע, רק שבא לי. ואז
התחלתי שוב, כשהוא חלה. אבל אחרי שגיא אמר לי שסיגריות עושות
סרטן והוא לא רוצה שאני אהיה חולה הבטחתי לו להפסיק. אפילו
שהוא אמר את זה בטון של ילד קטן, לא יכולתי לאכזב אותו. אבל זה
מה משנה אם הוא גוסס?
רינת ומיכל עברו לידי. רינת המטומטמת ישר התחילה:" נו, איך
לקחת את זה? קשה? רוני אמרה שתהיה בסדר...בא לך לצאת
מתישהו?".
"תסתמי."
"אוי, מישהו לקח את הפרידה קשה..." מיכל הזאת. כ"כ התחשק לי
להעיף לה סטירה.
רצתי משם.
הרגשתי כמו פורסט גאמפ. רץ, ורץ ורץ...מצאתי את עצמי ליד הים.

ישבתי שם והתחלתי לעשן כמו מטורף.
"תגיד, אתה מנסה להתאבד או משהו?" היא התקרבה אלי.
"עזבי אותי".
"מה יש לך? אתה רוצה לחטוף סרטן או משהו?"
לא שלטתי בעצמי, כיביתי את הסיגריה, קמתי ותפסתי את החולצה
שלה.
"תקשיבי טוב טוב, אמרתי שתעזבי אותי!"
"היי בנאדם, תשלוט בעצמך! מה קרה לך?" היא התחילה לבכות. כנראה
שהפחדתי אותה.
"אה...סליחה. אני מצטער. לא התכוונתי..." מה שחסר לי. להתחיל
להסביר את עצמי לאיזה ילדה.
התיישבתי וחיפשתי את הקופסא. היא התיישבה לידי.
רק אז בכלל הסתכלתי עליה. היא היתה קטנה כזאת, עור בהיר. שיער
חום כהה, חלק שהיה אסוף לה בקוקו מאחורה, והיו לה עיניים
חומות, גדולות שהיה בהם משהו נורא עצוב.
"אני מניחה שלא תגיד לי מה קרה". הסתכלתי עליה, קצת מופתע
מהטון שלה.
"אח שלי נורא חולה". ולא פירשתי. הדלקתי את הסיגריה.
"ואתה חושב שלעשן כמו קטר יפתור לך את הבעיות?". היא עצבנה
אותי.
"תגידי לי את בסדר? מי את חושבת שאת שאת מטיפה לי מוסר? את לא
אמא שלי ולא הפסיכולוגית שלי, אז תעשי לי טובה תני לעשן בשקט
ואם העשן מפריע לך תתחפפי מפה".
"תרגע...לא התכוונתי. אתה רוצה לדבר על זה?"
"אם תמשיכי להציק לי בטוח שלא."
"אז אני אשתוק. אגב, קוראים לי אור"
"אור? בחיים לא שמעתי בת עם השם הזה. אני תומר"
"נראה לי שאני יודעת מי אתה. אתה לומד בביולוגית נכון? בכיתה
של קרוגר?"
"מאיפה את יודעת?"
"אני אחות של אורן"
"של שפילברג? וואלה? לא ידעתי שיש לו אחות"
"לא סתם, אחות תאומה. רק שלהבדיל ממנו אני שונאת להתעסק עם
סרטים"
שתקתי.
"מה אמרת שיש לאח שלך?"
לא יודע למה, סיפרתי לה הכל. אבל הכל. מההתחלה. מאז שאבא עזב.
דיברתי ודברתי. לא נתתי לה להשחיל מילה. דיברתי כ"כ הרבה
שאפילו לא לקחתי שאכטה בין משפט למשפט, והאפר של מה שהיה
סיגריה עף לי על הבגדים.
סיימתי לדבר, והסתכלתי עליה, מחכה לראות מה היא תגיד.
"אני מצטערת לשמוע" הקול שלה רעד.
"אתה בטח מרגיש נורא..."
"מה את יודעת? חכמה גדולה, את נשמע כמו אחת הפסיכולוגיות האלה
ששלחו אותי אליהן"
"אתה מרגיש קרוע. אתה מרגיש חרא. אתה מרגיש שרימו אותך, שדפקו
אותך, שאתה הכי מסכן בעולם..." הקול שלה נשבר. היא התחילה
לבכות והלכה משם.
אני לא יודע למה עשיתי את זה, אבל הלכתי אחריה. היא הסתובבה
אלי. מושכת באף.
"אבא שלי מת מזה"
הייתי המום. עשיתי את הדבר הראושן שיכולתי. חיבקתי אותה. והיא
התחילה שוב לבכות.
רק אחרי כמה זמן היא נרגעה קצת, וישבנו ודיברנו. היא ספרה לי
שהיא ושפילברג חיים עם אמא שלהם והאבא החורג שלהם. הוא איש
טוב, היא אמרה, אבל לא כמו האבא האמיתי שלה, שמת לפני שנה
מאיזה מחלה נדירה.
דיבנרו ודיברנו, ופתאום נהיה נורא מאוחר. ליוויתי אותה הביתה,
וחזרתי הביתה.

אמא ואני ישבנו בחדר ההמתנה. שנינו ישבנו עם סיגריה. אימא שלי,
שבחיים שלה לא עישנה היתה עצבנית כמו אני לא יודע מה.
סבא וסבתא היו בדרך מהגליל, וסבתא יעל באה מת"א. זו אחת הפעמים
היחידות שהיא ואמא דיברו מאז שאבא עזב.
במשך שעות ישבנו שם. אימא היתה כ"כ עצבנית, שבאיזהו שלב פשוט
קמתי וחיבקתי אותה, והיא התחילה שוב לבכות.
אור התקשרה. שעה דברתי איתה. לא רציתי שהיא תבוא. מאז אותו
היום בים דיברנו הרבה, ונפגשנו הרבה. היא הכירה לי את אמיר,
החבר שלה, ונסתה לשדך לי את לי, איזה חברה שלה. אבל לי היתה
מעצבנת. היא לא הבינה כלום. אור הבינה. יכולתי לדבר אתה
בחופשיות. גם עם שפילברג ניסיתי לדבר, אבל הוא לא ממש רצה. אז
ויתרתי.
אחרי שסיימתי לדבר איתה פתאום קלטתי כמה טוב שהיא שם. שיכולתי
להתקשר אליה מתי שרציתי ורק לשמוע אותה מדבר איתי עשה לי טוב.

בשבוע מאז שהכרתי אותה למדתי לאהוב אותה כמו אחות. היא היתה
נהדרת אתי.
ישבנו שם המון זמן.
רק אחרי חמש שעות הרופא יצא, ואימא הלכה לדבר איתו.
הניתוח כנראה הצליח. הם לא יודעים עד כמה בדיוק, יהיה צריך
לחכות שהוא יתעורר.
וואי, איזה הרגשה זאת היתה. הרגשתי כל כך טוב פתאום. יש תקווה,
הוא יהיה בסדר. איזה הרגשה...אימא שלח אותי הביתה לישון. אפילו
נתנה לי את האוטו, ונסעתי הביתה.
התקשרתי לאור, והיא שמחה נורא. משהו בקול שלה אמר שמשהו לא
בסדר, אבל היא אמרה שכלום לא קרה והיא נורא שמחה בשבילי.

"תומר, אנחנו חייבים לדבר". שיט.
"מה קרה?"
"זה לא לטלפון"
"את רוצה שאני יבוא אליך?"
"לא!!! בוא נפגש בים, בפינה שלנו"
קבענו שעה, והיא ניתקה את הטלפון. זה לא מצא חן בעיני. בכלל.

"אמיר התחרפן. הוא לא רוצה שאני אפגש איתך. הוא מתחיל לתחקר את
אורן ואותי והוא די מדאיג אותי."
"מה?! תגידי לי את נורמלית? למה את נשארת איתו?"
"תומר, אני אוהבת אותו...ואני מבינה למה הוא דואג, אחרי הכל
היינו המון ביחד, אני ואתה מאז שנפגשנו בגלל גיא, אבל עכשיו
הוא בבית, והרופא אמר שיהיה בסדר, ואתה לא צריך אותי יותר, אז
אני לא מרגישה נורא.."
"מה לא מרגישה נורא?! תגידי לי את שפויה? את היית אתי רק כי
חשבת שאני צריך אותך?  ובעצם כל המזן הזה התכוונת לזרוק אותי
לכל הרוחות כי החבר הדפוק שלך נראה קנאי?" ממש יכולתי להרגיש
איך אני עומד להרביץ לה. רתחתי כמו דוד מים שלא כיבו אותו.
הרגשתי שאני עומד להתפוצץ עוד שניה.
הלכתי לשם. לא יכולתי להסתכל עליה. בת זונה. עשתה את עצמה חברה
שלי, ידידה שלי שדואגת לי, ובעצם כל הזמן הזה רק ריחמה עלי...
לא הייתי מסוגל לראות אותה. לדבר איתה. בימים שאחרי זה היא
ניסתה לדבר איתי כמה פעמים. ולא הייתי מסוגל. כ"כ כעסתי עליה.
גיא שאל אותי מה קורה, וגם אתו לא דברתי.
הוא החלים לאט. הראש שלו והרגל שלו היו מלאים בתחבושות, והוא
נסע לבדיקות כל הזמן, והיה לו קשה לדבר. אבל הוא היה חי, והוא
היה אח שלי. ואיך שאני שמחתי.
אמא קלטה שמשהו לא בסדר. היא נסתה לדובב אותי, אבל לא דיברתי
איתה על אור. לא איתה, ולא עם אף אחד אחר. כל כך כעסתי, שזה
נורא.

בינתיים רוני רצתה שנחזור. אמרתי לה שאני לא רוצה, ולא צריך
אותה ואת הרחמים שלה. היא התחילה לבכות. התסכלתי עליה ונסיתי
להבין אחת ולתמיד מה מצאתי בה. היא היתה נאה. בלונדית מתולתלת
עם אף סולד והבעה מתנשאת כזאת.  

היה לי רע. הרגשתי לבד. ניר היה שוב פעם עסוק כי הוא נפרד
מיעלי שלו, והיא עסוק בלהרגיש מסכן, ושוב לא היה לי את מי לשתף
ברגשות שלי. לעזאזל איתה. אני שונא אותה. מי היא חושבת שהיא?
מלכת העולם? שהכל מתסובב מסביבה?
יום אחד נתקלתי בה ברחוב.
"תומר, אני רוצה לדבר איתך."
"מה? מה את רוצה ממני? לעזאזל איתך!"
"תומר אל תצעק עלי אני..."
"אני לא רוצה לשמוע ממך. אתה לא מבינה? לא רוצה לשמוע. מחקתי
אותך.
את כלום בשבילי. הייתי החברה הכי טובה שלי וזהו. את כלום.
נאדה, אפס!"
הלכתי משם. עוד שמעתי אותה צועקת שהיא מתגעגעת אלי כשרצתי
הביתה.
בבית מצאתי פתק מאמא. גיא הובהל במצב אנוש לבית חולים.

כל הלילה אני ואמא ישבנו והתפללנו שיקרה נס והוא יחיה. בבוקר
הרופא נכנס ואמר שזהו.
גיא שלי מת. אחי הקטן. אחי היחיד. שאני אוהב נורא. הוא מת.
הגרורות הרסו לו את המוח. הוא היה כ"כ מסכן במיטה הקטנה שלו,
כל כך אומלל. הוא לא יכל להחזיק יותר. אמא ישבה ליד הגוף שלו
בחדר. אני אל הייתי מסוגל. הלכתי כמו ציפור בכלוב הלוך חזור.
כשסבא וסבתא באו וחיבקו אותי לא הייתי מסוגל יותר והלכתי בחוץ
לעשן. סבתא יעל באה ונסתה לדובב אותי. היא דברה עם אבא. לא
רציתי בכלל לשמוע מהאיש הזה.
כשכולם הלכו נשארנו אני ואמא והוא. אמא רצתה שאני יכנס לפני
שלוקחים אותו. נכנסתי. הוא שכב במיטה. כ"כ חסר אונים, אבל על
הפנים שלו היתה הבעה שקטה. אני רק מקווה שלא כאב לו.
אמא הלכה לבית של סבא וסבתא. אני לא רציתי. רציתי להיות לבד.
רק אני.
היא חיכתה לי שם. בכניסה לבית.
"תומר, אני רק רוצה להגיד לך ש..."
"הוא מת, אור."
היא התחילה לרעוד. ואחרי זה התחילה לבכות.
"תומר, אני כ"כ מצטערת...הייתי צריכה לבוא קודם..."
"למה? אמיר לא מרשה לך". הייתי קשוח איתה. לא יכולתי לסלוח.
"תומר, עשיתי שטות שהקשבתי לו" בשלב הזה היא כבר בכתה נורא
"בבקשה תסלח לי, אני לא רוצה שתכעס עלי..."
הרגשתי איך בבת אחת כל הכוח יוצא ממני. התחלתי לבכות כמו
מטורף.
היא עשתה את הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות.
הפעם היה התור שלה לחבק אותי.