.
תמיד הסתכלת עלי בבוז.
את, אמא שלי, תמיד אמרת שאני עצלנית, לא מוצלחת ושלא יצא ממני
כלום.
כשהיתי קטנה עוד ניסיתי להרשים אותך. כשגדלתי קצת, גיליתי שלא
משנה מה אעשה, תמיד הבוז ישאר בעינייך.
כשהתחלתי לכתוב כולם התלהבו, אמרו שיש לי כשרון, ורק את אמרת
שעדיף שאבזבז את כוחי על משהו אחר, יותר מועיל.
למזלי היתי מספיק חכמה לא להקשיב לך.
עזבתי את הבית, ניתקתי איתך כל קשר.
התפרסמתי, הפכתי להיות גדולה, לא סתם גדולה- ענקית.
הוצאתי ספר אחר ספר, יצירותי תורגמו לכל שפות העולם. לא היה
איש בארץ שלא הכיר אותי, ילדים העריצו אותי מגיל צעיר.
יום אחד, היה ארוע גדול. עמדתי על הבמה וקראתי שיר לזכרו של
ראש הממשלה. היו המוני אנשים, כולם הסתכלו עלי במבטים של
הערצה.
מתוך כולם, זיהיתי את המבט שלך.
עמדת שם, באמצע הכיכר והקשבת לי.
בתוך העיניים שלך ראיתי את אותו בוז שהיה שם כבר לפני הרבה
שנים.