"פנטסטי, פשוט פנטסטי", מחאתי כף לעצמי.
לפני הייתה שרועה פרארי אדומה, קפצתי עליה בקוצר רוח והעברתי
להילוך הראשון. הילוכים ידניים תמיד נראו לי סקסיים, לפחות
כאשר יד שעירה ושרירית כמו שלי הניעה אותם.
הרגע נזכרתי במישהי שהייתי מאוהב בה כמה שנים, אני יודע שהיא
זו  שבכלל הפנתה את תשומת ליבי ליופי שבהילוכים ידניים. לא
חשבתי עליה כמה חודשים. כשצחקתי והסברתי לחברה הקבועה שבמושב
לצידי את מקור החיבה להילוכים, היא אפילו לא ידעה מי הבחורה
המדוברת.
העברתי להילוך שני ודרכתי את דוושת הגז. הפרארי הזו מזנקת
ל-100 קמ"ש בחמש שניות, כתוב במדריך לבעלים החדשים.
עלתה לפניי תמונה שלה, רוכנת עלי ומוכנה לעשות הכל עבורי -
במגבלה של אותה הפגישה המתוחמת. חבל שלא סיפקתי לה את מבוקשה,
רומנטיקן כמוני עוד האמין שיש ערך לאהבה. היא היחידה שאהבתי
ולא חיפשתי או אחפש אחרת.
דפקתי בעיטה לקלאץ', תפסתי את מוט ההילוכים וכמעט שברתי אותו
במעבר להילוך השלישי. המנוע נהם בכעס והרכב זינק מעל כיכר
כאילו היה אספלט שטוח.
אני יכול לסגל למערכת היחסים שלנו מורדות ונסיקות, אבל מבלית
ברירה אני מגיע למסקנה כי החלל בליבי, שהיא מילאה במשך שנים,
נותר ריק לאחר שהתפוגגה לאוויר, כאילו לא הייתה מעולם. מצחיק
אותי  שלמרות כל אותן עליות וירידות, נראה כי ברמה האישית
נותרתי באותה הנקודה בה התחלתי את המסע.
הורדתי את המוט להילוך הרביעי והרוח נשבה בין הקוצים הקשיחים
שעיטרו את ראשי, כמעט שוברת אותם ומותירה אותי עם שיער חלק
וגולש. מוסיקה איכותית שנבעה מהרמקולים גרמה לחיוך ועזרה לי
להתעלם מהעולם שמסביבי.
היא הקליטה לי קסטה עם מוסיקה שלא הכרתי וגרמה לי להנות מהזר
לי. למען האמת, היא גרמה לי לאמץ לחיקי את השונה והלא מוכר ואף
להעדיפו על המוכר והאהוב. זכורות לי מערכות יחסים רבות שנקטעו
כי הרגשתי כאילו נהפכו לשגרתיות ומוכרות, דווקא כשבנות זוגי
נהנו מחום גופי ולמדו לסמוך עליי. המתבונן מהצד היה אומר כי זו
קללה שהיא חרטה בי, הגורמת לי לראות כל קשר ככרוניקה שסופה
ידוע מראש, אולם לדעתי זו ברכה ומבחן, בו אף היא כשלה בסופו של
דבר.
נכנסתי למחלף במהירות והגעתי לאוטוסטרדה, כשלפניי רואים רק
כביש ומכוניות חולפות, ללא פרצופים המציצים מהחלונות. העברתי
להילוך החמישי וחשתי בכמות אדירה של אנשים, החושבים עליי
ודואגים לי. הייתי אחד לפני שהגעתי להילוך החמישי ונהפכנו
לקולקטיב של אלפי בני אדם, עם העלאת המוט. אלפי בני אדם,
המתקדמים במהירות אדירה לעבר הקדימה, הטומן בחובו את העתיד.
חשתי באיחוד השורות ובהרמוניה ודווקא בעת כזו הרגשתי בודד
מתמיד, בלעדיה.
שברתי לשמאל עם ההגה לכיוון קיר ההפרדה וחשבתי עליה, יכול
להיות שאני עדיין אוהב אותה? הקיר התקרב, אך קצב המחשבות שלי
עלה על מהירות הרכב. היא נכשלה ערכית והפכה לטריוויאלית ומובנת
מאליה, כמו כולן.  
יכול להיות שיישרתי את הרכב לעבר האופק, רק בגלל אמונה שאולי
קיימת אחרת עבורי, שתתעלה מעל גחמות הקיום הפשוטות ותדע לאהוב
אותי כמו שאני, מבלי להשוות ולקבל פרופורציות.
יכול להיות שמשכתי עוד קצת שמאלה לתוך הבטון המזויין  ומילמלתי
לעצמי "אני אוהב אותה".

לצערי, הסוף רע מכך - בכלל אין לי רישיון והרי ברור לי שלעולם
לא אמצא את הנכונה עבורי.