כל פעם שהייתי שומעת את הנימה הזאת בקול של אימא, מין קוצר רוח
שכזה, הייתי יודעת שהיא תתפרץ.
תמיד הייתי מנסה למנוע סיבה להתפרצות, ואם הנימה כבר היתה
מגיעה, מבשרת על הבאות, הייתי מנסה למנוע חיכוכים, או גירויים
מהסביבה, שיביאו להתפרצות הסופית.
כשאבא היה מדבר איתה הייתי מנסה לשפץ את המילים שלו, תמיד היתה
לי הרגשה שאני מבינה אותה יותר מאבא, יודעת יותר ממנו מתי היא
תתעצבן וממה. לפעמים הרגשתי כאילו אבא אטום, לא מודע לסביבה,
תמיד חשבתי שהוא זקוק להדרכה, להגנה!
עם אמא זה הפוך, אני מנסה להגן על הסביבה מפניה, להרחיק אותה,
לרכך את המילים הקשות שהיא מטיחה באנשים.
אני יודעת שזה לא אשמתי שהיא כזאת תוקפנית, חשדנית, גסה, אבל
פשוט התביישתי בה!
וכשהיא התחילה לצעוק, שנאתי אותה!
הייתי רצה למיטה, מתחבאת בשמיכה ותומכת באבא, לוקחת צד, שונאת
את אמא!
היא היתה כל כך אנוכית, מרשעת, צעקה דברים רעים לאבא, שהיא
מבזבזת איתו את החיים שלה, שהוא לא שווה את זה, שהוא טיפש. אבל
אני ידעתי את האמת, אבא לא טיפש, הוא טוב, הוא תמים, הוא חלש,
הוא זקוק להגנה מפני הרוע של אמא. ושנאתי את אמא.

אני מניחה שהיה לי הרבה יותר קל אם זה היה מסתכם בזה, אם לא
היו אומרים לי שאני כל כך דומה לה,
נראית כמוה, נשמעת כמוה,מוכשרת כמוה, עצבנית כמוה...